שום דבר חדש ומהותי לא קרה בעקבות פסיקת בג"ץ “לעת הזו" שאישרה את כהונתו של נתניהו ואת ההסכם הקואליציוני. זאת משום שעדיין לא הושב האיזון החשוב בין הרשויות מאז עורער ב־1992 עם חקיקת חוקי היסוד, ועם המגמה הזוחלת של התערבות ופסילת החלטות וחוקים של הרשות המחוקקת והמבצעת. עדיין נדמה כי עוטי הגלימות פוזלים לעתים גם אל הכתר, ומתערבים בסוגיות שאינן שפיטות בעליל. כרגיל במקומותינו זה לא מונע מהצדדים להפריח לאוויר שברירי אמיתות מתובלים בפוזיציה סמיכה ושקרית.
היו כאלה שהתבשמו מהפסיקה המאופקת לכאורה ומהדיון החביב משהו באולמה של הנשיאה חיות, אחרים גילו לפתע כי בג"ץ הוא ימני, רחמנא ליצלן, ומיהרו לשלוף את חצי התרעלה. והיו גם כאלה שהמשיכו להאמין בכל לבם ומאודם כי בית המשפט אינו צריך כלל להתערב, ועליו להשאיר את הזירה החוקתית אך ורק לכנסת, אפילו אם תאסור מחר על כל הג’ינג’ים לרחוץ בים.
ראשית יש לומר כי הממשלה הרוויחה ביושר את ההתערבות הזו. מי שבמשך שנים ארוכות מטאטא מתחת לשטיח סוגיות הרות גורל, אל יתפלא לנוכח הדיון בבג"ץ. היה לממשלות הימין ולנתניהו זמן רב כדי להסדיר אחת ולתמיד בחוק יסוד: החקיקה, את האיזון בין הרשויות, אלא שלאף אחד לא בער במיוחד. עם זה, גישתו של השופט אהרן ברק שלפיה “מלוא כל הארץ משפט" וכל סוגיה היא שפיטה, היא שהביאה למתיחות השיא ולערעור האיזון בין הרשויות.
מי שיקרא בין השורות את החלטת בג"ץ בעניין ממשלת החילופים יכול דווקא לקבל את הרושם כי מלוא כל הארץ פוליטיקה. קשה לפסול את האפשרות כי בפני בג"ץ עמדו גם שיקולים טקטיים, כמו למשל ההכרה שאל להם לשחק לידי נתניהו ולהביא לסיבוב בחירות נוסף שבו יוטל האשם בשופטים. כך גם ההחלטה לדחות את בחינת ההסכם הקואליציוני, אך להצהיר כי לא מן הנמנע כי יתערבו בו בעתיד הלא רחוק. גם עצם ההחלטה פה אחד של 11 שופטים נראה תמוה, כי הרי מדובר בסוגיות שנויות במחלוקת והרות גורל – האם אין לשופטים הנכבדים עמדה עצמאית? בהחלטה לאשר את כשירותו של נתניהו להרכיב ממשלה ולעמוד בראשותה, על אף שהוא מואשם בעבירות של שוחד, מרמה והפרת אמונים, אין לראות משום איפוק, מאחר שזהו כורח החוק. הוא אומנם אינו חד וברור די צורכו, אך בשום דרך לא יכולה לנבוע ממנו פסילה.
למרות כל אלה יש לזכור כי במצב החוקתי הנתון יש בהחלט מקום לדון ביכולתו של נאשם בפלילים לכהן כשר או כממלא מקום ראש הממשלה, עיין ערך הלכת דרעי־פנחסי (ראש ממשלה חלופי הוא המצאה חדשה של מנסחי ההסכם הקואליציוני). יש גם מקום לדון בהגנות הנרחבות שביקש גנץ לנוכח חוסר אמונו בנתניהו, הגנות שתורגמו לשינויים מרחיקי לכת בוועדות הכנסת ובסמכויותיה. לכן החלטת בג"ץ רק שבה ומדגישה את הצורך הדחוף לקבוע את היחסים בין הרשויות, כך שרק במקרים חריגים ובמקרי פגיעה בעקרונות חוקתיים מובהקים, יוכל בית המשפט להתערב. במקום לעגן הסכם קואליציוני מוזר בחוק יסוד, מוטב היה כי חברי הקואליציה העתידית יעגנו בחוק יסוד את השינויים הנדרשים כדי להשיב את האיזונים והבלמים בין הרשויות.