שיעור מולדת

פרולוג

ערב אחד נפגשנו במסיבה. זה לא שלא נפגשנו קודם. הכרנו זה את זה כששירתנו בנח"ל הרבה שנים לפני כן. הוא היה במחנה נח"ל, ואני הייתי בלהקת הנח"ל. הוא היה הבן של יחיאל מוהר מ"מוהר ווילנסקי", הצמד שכתב את הקלאסיקות של הקלאסיקות ללהקת הנח"ל, השירים שהיו עוברים בלהקה מדור לדור כמו מחזור תפילות.

שנינו ידענו בעל פה את כל המילים של כל השירים ואת שמות המחברים של כל שיר. לא רק של להקת הנח"ל, של כל הלהקות. ושנינו אהבנו לבחון זה את זה במטרה לנצח. אני אותו או - חלילה - הוא אותי בנוקאאוט מביש. שנינו היינו מה שנקרא כיום חדורי מטרה. המוניטין שלנו עמד למבחן, ואף אחד משנינו לא התכוון לוותר לשני בקרב הזה ולהפסיד.

בערב ההוא שנינו הגענו בלתי ערוכים ומוכנים בעליל. לא חשבתי שהוא יהיה שם, והוא לא ציפה למצוא אותי שם, במסיבה. בתוך הדירה עלזו החוגגים ושתו ורקדו והשתוללו. אנחנו ישבנו במרפסת, הרחק מההמון הסוער, והתחלנו לזמזם שירים.

לפני הקרב נקבעו שני כללים: בלי לערב הורים, מה שהוריד במחי החלטה עשרות שירים של להקת הנח"ל, תחום הבקיאות שלי, שבמקרה כתב לה האבא של אחד מאיתנו (רמז: לא אבא שלי). הכלל השני היה: בלי שירים שכתבו שני המתמודדים.

התחרות כלל לא הייתה קלה. אפילו שאלתי אותו בשלב מסוים אם הוא התכונן לקרב, כי ידע שאהיה במסיבה. זו כנראה הייתה גם תחרות מעניינת, כי לאט־לאט הסלון התרוקן מרקדנים והמרפסת נמלאה באוהדים.

האוהדים, שהיו ברובם גם אוהדי הפועל תל אביב, נקרעו בין שני היריבים, שהיו גם הם רובם ככולם אוהדי הפועל תל אביב. אפשר להשתמש בפרפראזה הפוכה למה שאיתמר הבן האדום שלי אומר על משחק בין מכבי תל אביב לבית"ר ירושלים: "למה עוד לא המציאו חוק ששתי הקבוצות יכולות להפסיד באותו משחק?".

שם, במרפסת, היינו קרובים לניצחון מוחץ של שני המתמודדים באותו משחק. ואז, משום מקום הוא שלף שיר מ־1957 של להקת פיקוד מרכז. במאמר מוסגר חשוב לציין שעד שנת 1968 זו הייתה להקת פיקוד מרכז, וכשהאלוף רחבעם זאבי, הוא גנדי, התמנה לאלוף הפיקוד הוא התעקש ודרש והודיע שאין יותר להקת פיקוד מרכז ושמהיום ייקרא שמה בישראל להקת פיקוד ה־מרכז.

אז עלי מוהר שלף לי את שיר המ"צ, של להקת פיקוד מרכז. חיש מהר הצטרפתי והמשכתי לזמר את כל המילים בקלילות:

הו והא תפקיד מ"צ
טוב ממנו לא מצאתי
שרוולים צחורים כשלג
ואקדח על מותן.
כך יום יום נצא הרחובה
לעצור חייל בלי כובע
ולתקוע לו חזוק וחוקן

"נו, ומי הכותב?", הוא שאל ושביב של חיוך ניצחון ממזרי החל לבצבץ מעל שפתו העליונה. "אמרנו בלי לערב הורים", ניסיתי להציל את כבודי האבוד.

"סליחה, לא ידעתי שדידי מנוסי הוא אבא שלך", אמר, וכל הצופים מחאו כפיים ושרקו ושאגו. הם אפילו לא שמעו אותי אומר שהלחן הוא של יוחנן זראי, שזו בכל זאת חצי תשובה נכונה.

אחרי שנים, כשסיפרתי את זה לדידי מנוסי, הוא צחק. "אתה יודע מה? אני בכלל לא בטוח שהייתי זוכר שכתבתי את זה", אמר בהומור הדידי מנוסי שלו. או שהוא סתם רצה לנחם אותי.

תמונה ראשונה

הוותיקים, אנשי הספר בעיקר וקוראי "דבר" שעוד נותרו, מכירים אותו כבנו של מאיר מוהר. בני הדור שלי, קוראי "העיר" בעיקר ואוהדי הפועל שעוד נותרו, מכירים אותו כאביו של עלי מוהר. לחובבי השירה הוא ידוע ומוכר בעיקר כיחיאל מר. בשביל אוהבי הזמר והפזמון הוא יחיאל מוהר. ואני, הגרופי של להקת הנח"ל משחר ילדותי, הייתי בטוח במיליון אחוז ששמו הוא "מוהרווילנסקי". כי ככה היו אומרים ברדיו: "נשמע עכשיו את 'הורה נתגבר'/'יא משלטי'/'מול הר סיני'/ 'רחל רחל'/'כיתה אלמונית'/'בלדה על מעיין וים' של מוהרווילנסקי, בפי להקת הנח"ל".

אגב, בימים ההם גם כשביצע את השיר רק אחד מחברי הלהקה, היו מכריזים עליו כלהקת הנח"ל. אלה היו ימי האנחנו, הקומונה והתום.
הכישרון של יחיאל מוהר לכתיבת פזמונים התגלה בקיבוץ דברת, לשם הגיע בשנת 1946 מכפר יהושע. הוא השתייך לגרעין שהיה בין מקימי הקיבוץ. שם לא הניחו החברים לבן של המשורר מאיר מוהר. הרי ברור היה להם שבן של משורר כל כך מפורסם, גם בו דבק איזה משהו מכישרון הכתיבה. אז הם אילצו אותו לכתוב שירים כמעט לכל אירועי המשק וחגי הקיבוץ.

כל זה היה רק שמונה שנים אחרי שעלה לבדו ארצה בגיל 17. ואכן, בדברת התגלה כישרון החריזה שלו. בקיבוץ גילו כולם את הפזמונאי יחיאל מוהר, והוא גילה את עדינה, והשניים נישאו. ואז החליטו שניהם כי זה הזמן לגלות גם את תל אביב.

היה פעם "שלג לבנון"
ו"שניר", "כרמל", "קפה חרמון".
היום יש "דיצה", "פיצה", "מון סניור"
גם לעגלון פשוט מובן
שיש ללכת עם הזמן -
ללכת, מילא. למה למהר?

אז ליפא העגלון אומר
שקצת פחות זה קצת יותר
צריך למתוח המושכה
וקצת לקחת חזרה
("ליפא העגלון" / יחיאל מוהר)
תמונה שנייה
אווז
אווז בן אווז ולראשו מגבעת
ונעליים לרגליו, כדרך בר־דעת
אך מזמור שיר אחד בפיו, ואין שני:
גע־גע כל היום, לאמור אווז הנני

את שיר הילדים הזה, המונה את כל אותיות הא'־ב', כתב המשורר מאיר מוהר. הוא עלה עם אשתו ארצה כשנה אחרי בנו. שלושה בנים היו למאיר מוהר. עקבותיו של אברהם, בנו הבכור שהיה צייר, נעלמו אי־שם בערבות רוסיה במלחמת העולם השנייה. הבן ישעיהו, שהיה מוזיקאי, עלה ארצה בעקבות הוריו ויחיאל אחיו. הוא נפטר במלחמת העצמאות. אחרי מות בנו ישעיהו הלך והסתגר האב השכול, עד שחדל לחלוטין מכתיבה.

מה את בוכה, משתוחחת?
השכחת? השכחת
דבר הלב ופלאיו?
בקרב הלב אוצר לך
מני נוער נוצר לך:
לבך - לב הזהב!
("ציפור פלאים" / מאיר מוהר)

"בחיי איש השירה אין הכניסה לשיבה פותחת שערים חדשים", כתב בעיתון "דבר" חוקר הספרות העברית הפרופ' ש"י פנואלי, במלאת למאיר מוהר 70. "שערי ההוד והחסד היו פתוחים לפניו כל ימי חייו, אך ראוי לזכור לו למאיר מוהר חסד כל חייו".
ב־1967, שנתיים אחרי מות אשתו, נפטר מאיר מוהר.

תמונה שלישית

בקפה "ורד", שבו ישבה הגברת לוין של השלושרים, נהג לשבת גם יחיאל מוהר. הוא שכן בדיזנגוף פינת שדרות קרן קיימת, המוכרות לצעירים כשדרות בן־גוריון. הייתה שם קומה שנייה שבה ישבו הסופרים והמשוררים והמבקרים, שכתבו וקבעו ונפגשו ופגשו.

לשם הגעתי כדי לפגוש את יחיאל מוהר. כי לדני ליטאי, הבמאי של הלהקה, צצה בלילה הברקה. בתחילת שנות ה־50 כתבו מוהר ווילנסקי את פזמון "הרווקים" הנודע:

רע, רע, רע
רע רווק להיות
וזה בכלל לא סוד
אסון גדול!
כל רווק בעל נשמה
רוצה לשאת אישה
לשאת בעול
גם אם יגיע לתשעים
עוד אמונו לא פג
למצוא לו בת שישים ושש
ולא להיות רווק

בעקבות ההצלחה הפנומנלית של הפזמון, חזר צמד השלאגריסטים על המתכון המנצח, וכמה תוכניות אחרי כן הלהיבה להקת הנח"ל את החיילים בפזמון הנשואים.

היו ימים, היינו רווקים
אתם בוודאי זוכרים איך שבכינו
עכשיו, כשכבר כולנו נשואים
ברור כמה מאושרים היינו

דני, שצפה בקנאה בהצלחות של להקת הנח"ל כששירת בלהקת פיקוד מרכז, החליט שמה שחסר עכשיו להשלמת הטרילוגיה הוא פזמון על גירושים. כגרוש מבוקש היה לו גם רעיון: השיר יתחיל בטונים מינוריים של בכי ויעבור להורה סוערת. את כל זה נשלחתי להסביר ליחיאל מוהר בקפה "ורד".

כעבור כמה ימים התייצבתי עם דני ועם יאיר רוזנבלום, המדריך המוזיקלי של הלהקה, אצל משה וילנסקי בביתו שברחוב וייזל, ממש קרוב לקפה "ורד", ושמענו את השיר.

איך השארת אותי, יא יפה?
מה עשית, אמרי, ענת?
הטבעת איך הועפה
ואני...לבד... לבד...

לבד, לבד, לבד
כמה טוב ומה נחמד!
איזה רגש נהדר!
בלי רחיים על צוואר!
ולבוש כך, יופי לי!
אני גרוש!

קצת אחרי זה, ב־1969, נפטר יחיאל מוהר מהתקף לב והוא בן 47.

אפילוג

"לאור הזיכרונות" היה השיר הראשון שהלחין ב־1950 משה וילנסקי למילים של יחיאל מוהר. זו הייתה ההתחלה של הצמד שהפך להיות רודג'רס והמרשטיין שלנו.

על כן אלך לאור הזיכרונות
על כן אבין, נתיב חיי נלוז
כי יש דממה בתום הסערות
יש אור גנוז באושר שנגוז.

הפזמונאי יחיאל מוהר, שנקרא יחיאל מר כשהוא חבש את כובע המשורר, כתב עשר שנים לפני מותו:

ואז רק לב אחד פעם
מאדמה אודמת־דם
ביום השכול...
כי איש היה בארץ–עול -
ולא למד לזחול...
("ואיש היה" / יחיאל מר)

בבית העלמין בחולון קבורים זה לצד זה מאיר מוהר ואשתו, בנם יחיאל מוהר ואשתו, והנכד־הבן, עלי מוהר.

פעמיים רונית

בשבוע שעבר, כשסיפרתי איך אלונה טוראל מצאה את מותה, אז בסערת הרגשות ציינתי רונית אחרת שבלבלה את דעתי. רונית אופיר הנפלאה מצאה לנכון להחמיא לי על מה שכתבתי, בלי להזכיר ולו ברמז את הטעות. אבל שולה עם עיני הנץ ויורם רותם הקפדן העירו בנימוס ובזהירות.
סליחה, רונית אופיר. אני יודע כמה קשורות הייתן זו לזו בשנים האחרונות וכמה תודות מגיעות לך על כל מה שעשית עם אלונה ולאלונה. ואף על פי שלא ביקשת ממני, אני מתקן ומתנצל.

יקר לי. הבט בי, הבט
הרוח סוער.
הלילה חומק ועובר.
הלב פועם כה מהר...
("פרידה עם שחר" / מילים: תרצה אתר.
לחן: אלונה טוראל)