1.אין לתאר
ואלה שמות: גדעון סער, אבי דיכטר, צחי הנגבי, גלעד ארדן. אולי האנשים המנוסים ומוכשרים ביותר בסגל הח"כים של הליכוד. הם בחוץ. הם לא התחנפו מספיק, לא סמירטטו את עצמם מספיק, לא ביטלו את עצמם מספיק, לא הסכימו לציית לכל הגחמות שהומטרו עליהם. דיכטר ניסה לקושש לעצמו תפקיד אתמול במהדורה המרכזית של חדשות 12.
זה היה מחזה מכמיר לב. האיש שהודיע לפני שנה שראש ממשלה עם כתב אישום לא יכול להמשיך לכהן ואז התהפך בסלטה לוליינית סטייל נדיה קומנצ'י והפך למליץ היושר העיקרי של הנאשם בשוחד, ניסה לתבוע את עלבונו אבל רק העמיק את החרפה הכללית.
תחשבו מה קרה כאן בשנים האחרונות. אף אחד כבר לא מצפה שמישהו ימנה את האנשים הכי מוכשרים או מתאימים לתפקידיהם. זה פאסה. רק מי שהסכים להשתלח ממש בשלטון החוק, לרדוף את נציגיו, לבזות את שומרי הסף ולהפוך את עמוד השדרה שלו למגש הכסף שעליו תוגש למשפחת נתניהו הקדנציה החמישית, יקבל תפקיד. לתפארת מדינת ישראל.
את הממשלה ה־35 של ישראל אפשר לתאר במונח "אין לתאר". קשה לאתר באוצר המילים של השפה העברית מילים או ביטויים שישקפו את עוצמת הבחילה שמעוררת הממשלה הזו גם בבעלי קיבות ברזל. מישהו כאן עשה שיעורי בית והצליח לשבץ עשרות אנשים לתפקידים הכי פחות מתאימים לכישוריהם. תנאי הכניסה לממשלה מצד הליכוד הם כישורי חנפנות עילאיים, יכולת ביטול עצמי גבוהה וכושר בלתי מוגבל בליחוך פנכתה של משפחת המלוכה. בצד השני (כחול לבן) המצב טוב יותר, אבל לא בהרבה.
עצם הכניסה לממשלה מהווה הפרה בוטה של התחייבות ברורה וריסוק סולם ערכים בסיסי שהמפלגה הזו התיימרה לייצג. הסמל הבלתי מעורער של הממשלה הזו, והעידן הנוכחי כולו, היא מחזיקת השיא העולמי בתעופה עצמית וחוסר בושה, העוקצת הלאומית אורלי לוי־אבקסיס. מעתה אִמרו "השרה לחיזוק וקידום קהילתי". כלומר חיזוק וקידום עצמי.
לזכותה יש לציין שהיא צברה ניסיון רב בתחום ועוסקת בחיזוק עצמי וניפוח אגו אישי (על חשבוננו) כבר שנים רבות. מי שנושף בעורפה הוא השרברפי פרץ, שימונה למשהו כמו "השר לירושלים ופרויקטים לאומיים". המלצה לקבינט הפיוס: הפרויקט הראשון שהייתי מטיל על הרב רפי הוא סקירה היסטורית השוואתית בינו לבין השרה לחיזוק וקידום קהילתי במאמץ לפענח מי מהם בגד ביותר מצביעים, דרס יותר ערכים ותקע יותר סכינים בגבם של יותר אנשים שהאמינו לו. אחר כך צריך להכניס את זה לתוכנית הלימודים במשרד החינוך.
רפי פרץ, תא"ל במילואים, טייס מהולל ומחנך לא רע, היה פעם סמל הממלכתיות. הוא היה ראש המכינה הצבאית בעצמונה אשר בגוש קטיף והוביל את תלמידיו, עם ספר התורה ודמעות בעיניים, אל מחוץ ליישוב כשהגיעו הכוחות לבצע את ההתנתקות. פרץ הוא איש טוב.
עכשיו תראו מה נשאר ממנו אחרי שנה וחצי עם נתניהו. פירוק והרכבה מחדש, רק בלי עמוד שדרה. ריסוק שיטתי, טחינה לאבק, תחיבה למכונת כביסה מהגיהינום ועכשיו סחיטה במהירות מטלטלת. ובעודי כותב את כל זה, מתברר שההצעה לרב רפי נמשכה. ביבי התחרט. גרם לרפי פרץ לבגוד שוב בחבריו ושולחיו והותיר אותו מול שוקת חלודה ושבורה. תעמידו פני מופתעים.
אגב, הרברפי הוא לא הראשון ולא האחרון. זהו סופו של כל בלון שמעז להתנפח בסביבתו של נתניהו. האיש לא מסוגל לסבול יישות שאינה הוא־עצמו. תביטו בימינה, שהייתה פעם הבית היהודי או משהו. איך ביטלה את עצמה פעם אחר פעם מול נתניהו, איך כרכרה ופיזזה ככלבלב נואש המייחל לפירור תשומת לב בעפר רגליו של בעליו. מצבה לא טוב בהרבה ממצבו של רפי פרץ.
תחשבו על הסימביוזה שהייתה פעם בין מפלגת העבודה הי"ד למרצ תיבדל לחיים ארוכים ומייסרים. כמה חשוב היה פעם למפלגת שלטון מיינסטרימית לשמור לצדה מפלגה קטנה ואידיאולוגית. אכן, היו זמנים.
ביטוי נוסף שיכול לתאר את הממשלה החדשה שלנו הוא "ממשלת כלאיים". גם כי רכיביה לוקטו מן הגורן ומן היקב, הודבקו זה לזה ברוק ונמשחו בזפת ונוצות, וגם כי לפחות אחד מראשיה עלול לסיים בכלא אחד, או כלאיים (שלושה סעיפי אישום, כזכור). עוד סיפור שיכול לשקף את נומך השעה הוא הסיפור של גלעד ארדן.
לא, הוא לא היה שר ביטחון פנים מושלם, אולי אפילו רחוק מזה. הוא לא הגן מספיק על המשטרה מנגישותיו של ראש הממשלה, הוא התברבר בסיפור מינוי המפכ"ל, והוא עשה עוד כמה שגיאות. אבל כשמביטים בארדן, לא נתקפים מבוכה קיומית מהסוג שתוקף אותנו כשמביטים בכמה מעמיתיו. הוא איש מוכשר, חרוץ, לומד ועתיר ניסיון. הוא פוליטיקאי שעושה כבוד למקצוע. כלומר, אין ספק שהוא לא ראוי להמשיך לכהן בממשלת ישראל.
דווקא אותו צריך להגלות. למה? ככה. בעצם, לא ככה. חִנו סר כשהגברת החליטה שהוא זה שתפר את תיקי החקירה לראש הממשלה, או לפחות לא פיטר מיד את המפכ"ל, ראש אגף החקירות וראש להב 433 כשהעזו להעלות על דעתם שאפשר להתייחס לבנימין נתניהו כאל סתם בן אנוש.
חוץ מזה, חשוב לזכור כי נוצר צורך דחוף מאוד לפצות ולשדרג את מאור הגולה מירי רגב על שלל הקילוסים שהמטירה על "הגברת" במהלך הקדנציה. במצב הדברים, דומה שהתיק לביטחון הפנים, או ביטחון המשפחה, תפור למידותיה ביד חייט אומן. אלא שעד שאנחנו מנסים להתרגל לזה, מתברר שהצורך לפצות, לשדרג ולקדם את דמותו האייקונית של שר המשפטים היוצא אמיר אוחנה דחוף אפילו יותר.
בצוק העתים הוא לא יוכל להמשיך במלאכת פירוק מערכת המשפט, אז למה שלא יעביר את ה־9D למשטרה? אכן, רעיון מבריק. חבל שקאיה כבר לא איתנו, היא הייתה יכולה להיות מפכ"ל מצוין. כלב השמירה של הדמוקרטיה.
וארדן, מה איתו? אה, הוא יהיה השגריר באו"ם. אבל זה לא מספיק. אז הוא יהיה גם השגריר בוושינגטון. למה לא? הרי מדובר באותה מדינה, לא? נכון, אלה שני התפקידים הרגישים והמאתגרים ביותר בשירות החוץ, אבל היי, מי צריך את שירות החוץ בכלל? ארדן ייכנס לתפקיד השגריר בוושינגטון רק בנובמבר. שנה אחת אחר כך הוא יוחלף על ידי ראש הממשלה החילופי־חדש בני גנץ. בדיוק כשיגמור חפיפה ויתחיל להבין את רזיה וסודותיה של בירת המעצמה החזקה בעולם. אבל לא אלמן ישראל: שנה וחצי אחר כך הוא עוד יכול לחזור. אם ביבי יחזור. כך הוציאה הממשלה ה־35 של ישראל שם רע לחלטורה.
2.לטהר את המים
מכאן לכמה מילים אופטימיות. אני מתנצל מראש בפני חלק מקוראיי הנאמנים המשוכנעים שכניסתה של כחול לבן לממשלת נתניהו־גנץ היא סוף העולם, קץ החלום הציוני, שואה שלישית ואסון בקנה מידה תנ"כי. אני משוכנע קצת פחות מכם, אם כי אין זה מן הנמנע שאתם צודקים (אבל מגזימים). לפחות עכשיו תהיה בישראל ממשלה. אפשר יהיה להעביר תקציב מדינה. אפשר יהיה להתחיל לעבוד. אפשר יהיה לנהל מדיניות. כן, ההגה יהיה לפות ביותר מדי ידיים, אבל לפחות כמה מהן לא יהיו שייכות לאדם הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים.
המסע המטורלל והאלים להחרבת הממלכתיות ומערכת אכיפת החוק ייבלם. אמיר אוחנה ייצא ממשרד המשפטים. לא יהיה אפשר לבצע מינויים חשובים שלא בהסכמה. לקבינט המדיני־ביטחוני יצטרפו שני רמטכ"לים ועוד כמה אנשים מנוסים ואחראים. יכול להיות שמסע ההסתה האלים נגד שומרי הסף, אוכפי החוק והשמאלנים ייצא לחל"ת, או לפחות יוריד קצת ווליום. ועוד משהו: יכול להיות שאם יבשילו התנאים, מזג האוויר יתאים, ונוס יהיה בנסיגה ביום שבו יתרחש ליקוי ירח מלא והירדן ייסוב לאחור, בנובמבר 2021 יישב יהודי אחד בראש ישיבת הממשלה ושמו לא יהיה נתניהו (אם כי כן יהיה בנימין). אבל אל תתפסו אותי במילה.
כחול לבן לא תימדד ביום בכניסתה לממשלה, אלא ביום יציאתה ממנה. אם זה היה תלוי רק בגנץ ובאשכנזי, אין ספק שהממשלה הזו תוציא את ימיה ותעשה עוד כמה דברים סבירים. גנץ הוא שחקן קבוצתי, ומעולם לא נזקקנו לממשלה קבוצתית יותר מעכשיו.
הבעיה היא המוניטין והאישיות של בנימין נתניהו. אם ביבי יצליח לאפסן את האגו איפשהו, אם פיה טובה תטיל תרדמה על יושבי הבית בבלפור, אם האינטרס הלאומי יגבר, לשם שינוי, על האינטרס המשפחתי, אם אכן יואיל נתניהו לשחק משחק קבוצתי, אז יכול להיות שהממשלה הזו לא תציית לגורל שנקבע לה מראש, להיות הגרועה, המגוחכת, המושחתת והאיומה ביותר בתולדות ישראל.
אחרי כל הגידופים שהומטרו על גנץ בשבועות האחרונים, צריך לזכור שהאיש נכנס לתוך השריפה הזו בידיעה שהסיכוי לצאת ממנה קטן. מישהו בצמרת כחול לבן תרגם את הסיטואציה לכדורסל: שנייה אחת לסיום, שוויון, ושחקן היריב מתרומם להטבעה. הדרך היחידה לבלום אותו היא לשים את הגוף ולחסום את הדרך לסל, בתקווה שתישרק נגדו עבירת תוקף. גנץ ואשכנזי, לפי המשל הזה, הקריבו את עצמם כדי למנוע את ההטבעה, כלומר בחירות רביעיות שבהן הייתה אפשרות ממשית לפריצת מחסום ה־61 מנדטים בידי נתניהו. על עבירת התוקף הוא אמור להישפט ב־24 במאי.
"גם אם ההישג היחיד שלנו הוא שביבי יעמוד למשפט וימוצה איתו הדין, זה היה שווה", אמר השבוע מישהו בצמרת כחול לבן למי שאמר, "זה לא מובן מאליו". בינתיים, בשפתם הציורית של הגנצים, ננסה "לטהר את המים".
כל המילים היפות הללו לא משנות, לפחות כרגע, את גודל השבר שחשים כל מי שמאמינים שהמדינה הזו ראויה להנהגה מסוג אחר. או את כל אלה שמבינים שישראל היא המדינה הראשונה שמאשימה אדם בשוחד, בעודו מנהיג אותה. זהו תקדים בלתי נתפס, מדרון חלקלק שאין מסוכן ממנו, שפל מדרגה שממנו אין לאן לרדת. בעצם, תמיד יש לאן לרדת. אני סומך עליהם שיחצבו שפל חדש אם יהיה צורך.
3.פרשת חסון
אז זהו, שהשפל החדש כבר איתנו, מגולם ב"סיפור השנה" (כהגדרתו של ארי שביט) של אילה חסון בעניין היועמ"ש אביחי מנדלבליט. אפשר לספר על הסיפור הזה בשתי דרכים: משפט אחד, או ספר. המשפט הבודד הוא "פייק ניוז מוחלט שיוצא מהקבר עשר שנים לאחר מותו רק כדי להפוך את מי שתובע את ראש הממשלה לנתבע". הספר, גם הוא כבר נכתב ("חמקן", הוצאת כנרת זמורה־ביתן). 467 עמודים. בעמודים האלה תקראו תקציר מעודכן של העלילה.
לקראת 24 במאי, מועד הקראת כתב האישום במשפט נתניהו, יצאה אילה חסון בשרשרת פרסומים. זה החל ב"מסמך הפרקליטה", נייר שכתבה עו"ד טוני גולדנברג, הפרקליטה המלווה של חקירת פרשת הרפז, נמשך בפרסום אסור על פי חוק האזנת הסתר של שיחה בין הפצ"ר דאז מנדלבליט לרמטכ"ל דאז אשכנזי, והסתיים בפרסום תכתובת מייל בין הפרקליטה גולדנברג לפרקליט המדינה דאז שי ניצן.
האירוע כולו תוזמר להוכיח שמנדלבליט שיבש את חקירת הרפז לפני עשר שנים. אלא שגם פרסומים מהדהדים בטלוויזיה צריכים לעמוד במבחן העובדות. לא, זה לא מספיק שמחזיק תיק הפאתוס העולמי, ארי שביט, אינו יודע את נפשו מרוב התלהבות. בסוף, לאמת יש נטייה מוזרה להזדחל החוצה במלוא כיעורה.
אז יצא שהתברר ש"מסמך הפרקליטה" הוא הנייר שחיברה עו"ד גולדנברג לפני החקירה. אחרי החקירה היא החליטה לסגור את התיק. צופי ערוץ 13 לא ידעו את זה בזמן השידור. הם שמעו את החשדות שפורטו במסמך, בטון הנוזפני החמור של הגב' חסון, בידיעה שכל זה הוסתר מעיני הציבור. לא היה שם עורך שיאכוף גם את ההקשר הנכון של הדברים: בסוף החקירה, כל החשדות האלה הוזמו ונגנזו.
השיחה בין מנדלבליט לאשכנזי אסורה בפרסום על פי חוק האזנת הסתר. חשוב להבין: זה לא צו איסור פרסום שבית המשפט יכול לבטל בכל רגע נתון. זה חוק נוקשה וחמור שאוסר עלינו גם להאזין או לקרוא את תוכנה של שיחה שהוגדרה כהאזנת סתר. בעבר, איבדו אנשים את עולמם ואת הקריירה שלהם רק כי האזינו לשיחה שהוקלטה בהאזנת סתר. לחסון זה לא הפריע. זאת ועוד: השיחה המדוברת לא רלוונטית.
התוכן שלה ידוע ועמד בפני מקבלי ההחלטות טרם ההחלטה לסגור את התיק. מנדלבליט לא יכול היה לשבש שום חקירה בעניין אשכנזי מהסיבה הפשוטה: לא הייתה כל חקירה בעניין אשכנזי בספטמבר 2010. להפך: חקירת המשטרה (הראשונה) בעניין מסמך הרפז הסתיימה שבוע קודם, המסקנה הייתה חותכת: אף אחד במטכ"ל לא חשוד בשום דבר. לא היה לאשכנזי ממה לחשוש ולא היה למנדלבליט, שהיה גם יועצו המשפטי (פצ"ר), מה לשבש.
תוכנה של השיחה האסורה אינו שונה מתוכנן של שתי שיחות נוספות שהתקיימו אז (טלפוניות). מנדלבליט נחקר על כל זה. החשדות הופרכו. צריך לזכור שכשנפתחה החקירה השנייה בפרשת הרפז (בסוף 2013) הפרקליטות הייתה מאוד לוחמנית בכל הקשור למנדלבליט ואשכנזי.
הייתה שם מוטיבציית יתר לחטט בכל מילה שנאמרה באותן שנים. עו"ד גולדנברג, בהגינותה, אמרה לאחרונה בדיון בבג"ץ שהמדינה מתחרטת על כי האזינה לעשרות אלפי שעות השיחה של הרמטכ"ל אשכנזי. בדיעבד, זו הייתה שגיאה. בכל דברי ימי המדינה לא היה כאן אירוע כזה, שבו הועמדו אמצעים אדירים ויקרים כדי להאזין ולתמלל כל מילה שנאמרה על ידי רמטכ"ל צה"ל לכל אורך הקדנציה שלו.
כל זה קרה, אבל שום דבר פלילי לא נמצא. הסריקה הייתה מדוקדקת. אף אחד לא ידע שיום אחד אשכנזי יהיה שר החוץ ומנדלבליט היועץ המשפטי לממשלה. הפרקליטות רצתה להפיל אותם כדי להצדיק בדיעבד את ההחלטה המופרכת להפשיר את עשרות אלפי השיחות ואת האמצעים היקרים שהושקעו בחקירה. רצתה, אבל לא הצליחה. עכשיו, רוצים אחרים.
# # #
הגענו לתכתובת המייל שפרסמה אותה אילה חסון, כדי להוכיח שהפרקליטות כן ידעה שמדובר בהאזנת סתר (תאמינו לי, הפרטים בסיפור הזה פחות מעניינים). אז כעבור יומיים התברר שגם המייל הזה הוא ברווז צולע, חיגר ושתום עין. ראשית, התאריך לא נכון. שנית, שם אחד הנמענים לא נכון. שלישית, משפט המפתח שאותו כותבת עו"ד גולדנברג בסיום, לא רלוונטי. "הוא לא רוצה לדבר איתי על העניין ההוא/השושו!?", שואלת גולדנברג את העוזרת האישית של ניצן בסוף המייל.
המשפט הזה מייצר את האווירה שאותה ניסתה חסון לתאר. העניין ההוא של השושו, כלומר ניצן מטייח כאן חקירה ואפילו לא רוצה לדבר עם הפרקליטה האחראית. אלא מה, התברר שהעניין ההוא/שושו שעליו כתבה עו"ד גולדנברג כלל לא קשור לחקירת הרפז, מנדלבליט או אשכנזי, אלא לחקירה ביטחונית אחרת לגמרי שהתנהלה באותם ימים.
כך הפכה עו"ד טוני גולדנברג מתובעת חסרת פניות ואמיצה (במסמך שכתבה טרום חקירה) לטייחת מקצועית של חקירות בסופה, רק כי קיבלה את ההחלטה שאילה חסון וארי שביט (ועוד כמה) לא כל כך אהבו: לסגור את התיק.
המהלך נראה שכונתי, אבל הוא מתוכנן בקפידה. ביד אחת, מקים בנימין נתניהו "ממשלת פיוס". ביד השנייה, הוא ממשיך להפעיל את המערכת המשומנת שמטרתה לטחון עד דק את היועץ המשפטי שמעז להגיש נגדו כתב אישום, ואת המערכת כולה. פרשה שנקברה קבורת חמור לפני עשר שנים נחפרת מריקבונה, מנוערת ומתעוררת לחיים, כאילו יש לנו כאן קו 300 חדש. אין לסיפור הזה שום מסד עובדתי, אבל יש לו מליצי יושר וקהל מעודדים נלהב.
מכאן ועד גל האיומים והגידופים נגד היועץ המשפטי לממשלה, שהביא לפתיחת חקירת משטרה השבוע, המרחק קצר. מי היה מאמין שמנדלבליט, האיש שישב עם נתניהו באקווריום ובקבינט, המינוי הפוליטי הכי רגיש ואינטימי של ביבי, הבית"רי מבטן ולידה עם הכיפה הגדולה והדעות הימניות, יתגלה כסוכן של הקרן החדשה לישראל, או קרן וקסנר, או קרן כלשהי? וזה קורה עוד בטרם התאוששנו מהגילוי שרוני אלשיך, איש השב"כ הימני קיצוני, המתנחל לשעבר, האיש שביבי אמור היה למנות לראש השב"כ אם יהיה מפכ"ל טוב, התגייס בחשאי לרשימה המשותפת ונשבע להפיל את נתניהו כדי להרוס את הציונות. אכן, ימים נוראים.
# # #
פרשת הרפז פרצה ב־2010. אילה חסון הייתה אז מגישת "יומן" בערוץ הראשון. האולפן שלה הפך, בשנים הארוכות ההן, לחדר החקירות המרכזי שבו נבנה התיק נגד גבי אשכנזי. היא ישבה שם וטינפה את אשכנזי בקביעות, תוך הפרחת כמות בלתי נתפסת של האשמות, חשדות ועלילות נגד הרמטכ"ל לשעבר. רציתי להדפיס כאן את הרשימה המלאה, אבל לא יהיה לזה מספיק מקום גם באינטרנט.
הנה תקציר: אשכנזי כתב את מסמך הרפז. אשכנזי זייף את מסמך הרפז. אשכנזי סידר פנסיה צה"לית לבועז הרפז. אשכנזי סידר להרפז את אישור הכניסה שלו למתחמים הסודיים וללשכת הרמטכ"ל ושר הביטחון. הבן של אשכנזי עשה עסקים עם הרפז.
אשכנזי הביא את הרפז לפגישה עם הרמטכ"ל האיטלקי. אשתו של אשכנזי והרפז עושים עסקים. אשכנזי סחט אלוף בצה"ל. אשכנזי האזין לקצינים שלו. אשכנזי רוצה להיות ראש ממשלה. אשכנזי חותר תחת הדרג המדיני. אשכנזי הדליף. אשכנזי מפעיל את חברו עופר עיני נגד הדרג המדיני. אשכנזי מאיים על עיתונאים. ואני נשבע לכם שאני רק מתחיל.
כשהגורמים שאותם ייצגה חסון הצליחו לאשר למצ"ח לקבל את כל הקלטות השיחות שנערכו בלשכת הרמטכ"ל בקדנציה של אשכנזי, נאלץ היועמ"ש וינשטיין להחליט על פתיחת חקירה שנייה.
הפעם, אשכנזי כן חשוד. יחד איתו דובר צה"ל דאז תא"ל אבי בניהו ועוזר הרמטכ"ל אל"ם ארז וינר. על החקירה הזו הסתערו המשטרה והפרקליטות עם רצח בעיניים. נתניהו נתן להם רוח גבית. הם עברו על כל מילה שנאמרה על ידי אשכנזי בשיחות בכל הטלפונים ובכל החדרים של לשכתו במשך ארבע שנים. הם לא מצאו שום דבר. כל העלילות שטוותה הגב' חסון בערוץ הציבורי הופרכו. לא דובים, לא יער. נאדה.
עד היום היא לא תיקנה, לא התנצלה, לא כלום. למה שתתקן? להפך. עכשיו היא חוזרת לאותה מדמנה עם אותו זעם קדוש, עם אותה נוזפנות מובנית שממנה אי אפשר שלא להבין שרק היא יודעת את האמת הגלובלית. היא, ואולי גם נערת העידוד שלה, ארי שביט, האיש שהמציא בזמנו את "מרד הקולונלים" ואת "הפוטש בקריה".
הרגע המביך ביותר באותם שידורי מהפכה מתוצרת חסון בפרשת הרפז היה דווקא אחד הרגעים הראשונים. עם פרסום המסמך היא התייצבה באולפנה, מחוזקת באורי כהן־אהרונוב המנוח ואמיר בר־שלום יבדל"א, ושידרה דיווח שלפיו כותב מסמך הרפז ומפיצו הוא לא אחר מאשר דובר צה"ל בניהו. הדיווח כלל עוד פרט מגוחך, שלפיו בניהו נחקר שלוש פעמים באזהרה באשמת כתיבת המסמך. בניהו היה דובר צה"ל מכהן. ילדיו החלו לבכות. הטלפונים שלו קרסו. תגובה ביקשו ממנו בשמונה ודקה, כמה שניות לפני הפרסום.
עכשיו למציאות: בניהו היה היחיד שכלל לא ידע על קיומו של מסמך הרפז בטרם פורסם בערוץ 2. את זה כולם יודעים היום, כולל חסון. העובדה שלא עדכן את דוברו בניהו הייתה אחת השגיאות הבולטות שעשה אז אשכנזי (שעשה בפרשה הזו כמות מסחרית של שגיאות, אף אחת מהן לא פלילית). לו היה מיידע את דוברו הממולח, האירוע כולו היה נמנע. בניהו גם כלל לא נחקר על כתיבת המסמך. המשטרה ידעה מהרגע הראשון שהוא לא קשור.
כשרצה לפרסם הכחשה לדיווח בעקבות הפרסום אצל חסון, התקשר לבניהו מפכ"ל המשטרה דאז דודי כהן וביקש ממנו להתאפק ולהמתין שלושה ימים, כי הפרסום משרת דווקא את המשטרה, שמנסה להפיץ דיסאינפורמציה כדי לסייע לחקירה. בניהו התאפק. חסון לא התנצלה או תיקנה את הפרסום הזה עד היום.
אשכנזי אומנם נוקה בסופו של מסע ייסורים ארוך מהחשדות נגדו, והתיק נגדו נסגר (רק חסון עוד לא עודכנה), אבל מטרתו של המבצע כולו הושגה: הוא חוסל פוליטית, איבד את התנופה שיכול היה לייצר לאחר קדנציה מוצלחת כרמטכ"ל פופולרי במיוחד והפסיד עשור יקר מחייו. יחד עם כל זה, הוא הרוויח חלק מסבלותיו ביושר.
כפי שכבר נכתב כאן, הוא עשה טעויות, הוא נגרר לריב מיותר, הוא התמכר למידע שהביא בועז הרפז (עד היום איש לא יודע איך ידע הרפז מראש כל פעולה של לשכת שר הביטחון), הוא לא ידע להיות המבוגר האחראי בגן הילדים ההוא.
אלמלא פרשת הרפז, כחול לבן הייתה בנויה הפוך: אשכנזי ראשון וגנץ שני. לזכותו ייאמר, שהוא קיבל את הדין. יש לו מניות בכורה בהחלטה המייסרת להיכנס לממשלת נתניהו. אם ההחלטה הזו תתברר כשגיאה, אשכנזי יהיה שם כדי לחטוף את האש ולשלם את המחיר. הוא יהפוך מהתקווה הלבנה הגדולה במילואים לבדיחת השנה בפועל. הוא יודע את זה.
# # #
גילוי נאות: אישית, אני די מחבב את חסון. פעם היינו חברים. בניגוד לשופרות המוכרים של נתניהו, שחלק ניכר מהם מעולם לא עסקו במקצוע העיתונאות ואין להם שום קשר אליו, היא עיתונאית שעברה את מסלול ההכשרה וגם השיגה הישגים. עם השנים קרה לה משהו רע. אולי אפילו רע מאוד. למרבה הצער, לרבים מהקולגות שלי אין מספיק אומץ כדי לספר את החוויות שצברו איתה. גם אני נמנעתי מזה עד היום. בכל זאת, זה ירי בתוך הקונטרול. אבל אין ברירה. אז קחו סיפורון אחד:
כשהוקם תאגיד השידור הציבורי, הופעל על המנכ"ל אלדד קובלנץ לחץ כבד מכיוון מקורבי נתניהו כדי לאייש כמה שיותר משרות חשובות באוהדיו של ביבי. יום אחד הרים מי שהיה אז מנכ"ל משרד התקשורת (והיום עד מדינה) שלמה (מומו) פילבר טלפון לקובלנץ ו"המליץ" בפניו למנות את אילה חסון לתפקיד מנהלת חטיבת החדשות בתאגיד. קובלנץ לא התלהב, ואני כאן באנדרסטייטמנט של העשור. פילבר התעקש. כעבור יום או יומיים חזר פילבר לקובלנץ ואמר את זה: "בקשר לאילה, תחכה עם זה. הגענו למסקנה שאנחנו לא רוצים את אילה חסון. היא תמיד בעד השלטון, ואנחנו צריכים מישהו שיהיה איתנו גם כשנהיה באופוזיציה".
נדמה לי שזה הסיפור כולו, בקליפת אגוז. השבוע, כשהיא צייצה ציוץ כלשהו נגדי שהסתיים באישום החמור שאני מקנא בה, עניתי לה שאני מעדיף להיות שמעון ריקלין. אצלו זה לפחות עניין של אידיאולוגיה. כשעיתונאי מקצועי, שאמור להיות מבקר השלטון, הופך את עצמו לשופר של כל שלטון, אנחנו בבעיה. מי שזקוק להשלמות בנושא הזה, יכול לעיין בדוח היועמ"ש וינשטיין באשר לפרשת הרפז, בפרק המיוחד לעדותה של חסון, ובעדותה של החשודה בדריסתו למוות של הילד גל בק.
# # #
מומו פילבר מסר בתגובה: "העובדות לא נכונות. חסון הייתה מנהלת תוכניות ברשות השידור, בשלב מסוים השר אקוניס, שמונה על ידי נתניהו לטפל בסגירת רשות השידור והקמת התאגיד, הציע כי המנהלים הקיימים ברשות יועברו לתאגיד באותם תפקידים. ההצעה נפלה אחרי כמה ימים ללא קשר לעמדות פוליטיות כלשהן". תגובתי על תגובתו: כל מילה מדויקת. והוא יודע את זה.
מאילה חסון נמסר בתגובה: "פרסמתי אינספור עובדות בפרשת הרפז־אשכנזי, ולא טענות. ב־2014, כשנפתחה חקירת משטרה שנייה על הפרשה בעקבות ממצאים דרמטיים, הרמטכ"ל אשכנזי ואנשי לשכתו היו הצד היחיד שנחקר באזהרה, והתברר שפרסומיי העיתונאיים היו רציניים ומבוססים. מעבר לכך, אם יסכים אשכנזי להסיר את צו איסור הפרסום סביב ההקלטות, יתברר לציבור שלא אני זו שפרסמה פרסומים מופרכים".