אני אמא לילד מקסים בן שנתיים וחצי שמאוד נלחץ מהחזרה לגן לאחר חופשת הקורונה שנכפתה עלינו. הוא לא נרדם כמו שצריך, ואני לא יודעת איך לסייע לו. מה דעתך?
"כשילדים שומעים אותנו אומרים משפט מאוד תמים כמו 'הגן סגור', הם בדמיונם רואים משהו אחר. ילדים לא מסוגלים לחשוב כמו מבוגרים, אין להם יכולת חשיבה מופשטת. לכן, כשאומרים לילד בן שנתיים וחצי 'הגן סגור', יכול להיות שמבחינתו הגן לא קיים יותר. דרך אגב, זה אחד הדברים שהרבה פעמים גורם לנו ההורים לחוסר הבנה, כי אנחנו לא לגמרי מבינים מה עובר לילדים בראש. יכול להיות שמבחינתו בחודש האחרון הוא התרגל לחיים החדשים שלו בבית, ועכשיו באה אמא ואומרת לו שפתחו את הגן והוא הולך ביום ראשון – זו טלטלה. זה לא מתח, לחץ או חרדה, זה חוסר הבנה וחוסר בהירות. מבחינתו, רק אתמול אמרת לו שהגן סגור, והוא לא מבין לאן הוא הולך, ומה בעצם קורה עכשיו בגן. הילד צריך רגע להיזכר. זה ילד בן שנתיים וחצי שגם לא הרשו לו להיפגש עם ילדים אחרים וגם לא עם סבא וסבתא. כל החיים שלו התרכזו סביב מה שקורה בבית, סביב אמא ואבא, ועכשיו הטלנו עליו פצצה. זאת בהחלט יכולה להיות סיבה למה שאנחנו קוראים לו משבר. אני ממליצה שתסבירי לילד מה קורה באמצעות דוגמאות מוחשיות ונכונות. תזכירי לו חוויות, בכך את מחזירה לו מידע, את מרעננת חוויות שכבר חודשיים רדומות לגמרי ועוד רגע היו נכנסות ל'קופסת השכחה במוח' שהיא מאוד חשובה. זה הקטע של היום הראשון. הוא מבולבל, הוא לא לחוץ".
בחודש האחרון בני בן השנתיים צמוד לאבא שלו, שיצא לחל"ת ושוהה הרבה בבית. הילד כמעט ולא מוכן להתקרב אליי, ואני כבר ממש נפגעת. מה עליי לעשות בכדי לגרום לו להתקרב אליי בחזרה?
"אני משערת שהתשובה בגוף השאלה: בגלל שהילד לא רגיל להיות עם אבא שלו כל כך הרבה, הוא מגיב ככה. הילד פשוט מבולבל, ייתכן שהוא לא היה רגיל להיות כל כך הרבה עם אבא. יכול להיות גם שאבא יותר מוותר לו מאשר אמא, ועכשיו שאבא כל כך הרבה זמן בבית הוא נהנה מזה. אל תחששי מזה שזה מוציא אותך רע, זה תפקיד נהדר להיות האמא הרעה, כי זה תפקיד שגורם לילדים מאוד לכבד אותנו ומאוד לחוש בטוחים לידנו. כשאני מדברת על הורה נחוש, עקבי וכזה שלפעמים מגביל וקצת קשה, זה ברור שאני לא מבטלת ויודעת שאותו הורה גם אוהב ומוותר ולעתים גמיש ומפנק. ההורה הזה שלצד הפינוקים, הוויתורים, הגמישות והאהבה הוא גם חזק, יודע להורות לילד 'עכשיו את הראש למיטה ולישון', ובום הילד נרדם. יש משהו בהורה הבטוח הזה, ההורה שסגור על עצמו, שמאוד מקל על הילד. ילדים קטנים לא פועלים במודע או במזיד. אין מה לייחס להם כוונות זדון כי הם גוזלים. התקופה הזאת פתחה הרבה מאוד דברים שהתבלבלו ומלא רגרסיות קרו. לאט לאט יש להחזיר דברים לקדמותם, כי זה תמיד לטובת הילדים. נכון, גם אנחנו נמצאים במשוואה הזאת. אני לא 'שקופה' מהרגע שנהייתי אמא, לא להיעלב, אין לנו את הפריבילגיה להיעלב מהילדים שלנו".
כשבתי בת השלוש נולדה היא ינקה עד גיל מאוחר, והייתה הרבה על הידיים. כשהלכתי תמיד דאגתי לומר לה לאן אני הולכת בכדי שלא תיווצר אצלה חרדת נטישה. לצערי כרגע נוצר סוג של תלות; בכל פעם שהיא מתעוררת בלילה, היא צורחת ואנחנו נדרשים ללכת לישון במזרן לידה. כששואלים אותה מה מפריע לה היא אומרת שהיא שומעת רעשים. מה עלינו לעשות?
"אין טעם לשאול ילד למה הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג. ילדה חכמה תיתן לך תשובה שהיא חושבת שאת רוצה לשמוע. לתפיסתי, חשוב להחזיר לילדה שנת לילה רצופה, ולכן שימו לכם מזרן נוח יותר ליד המיטה שלה, ותישנו לידה. היא צריכה להתעורר ולראות שאתם נמצאים שם עד שהיא כבר לא תתעורר יותר. מעבר לזה, תמיד אפשר להחזיר אותה לישון ליד המיטה שלכם, אם זה מקובל עליכם. במקרה הזה, רק כך היא תלמד להיות ברצף שינה שלם במהלך הלילה. אחר כך תעברו לשלב הבא ותרגילו אותה לישון לבדה".