"מבער אחורי. מושכים מעלה, כפי שתרגלנו עשרות פעמים. טוב להתרחק מאדמת המדבר אחרי תשעים דקות של טיסה נמוכה. בבת אחת רואים למרחוק: נהר חידקל והעיר בגדד מלפנים, והכור מוקף החומה קרוב משמאל. התותחים נגד מטוסים מתעוררים ויורים. הפגזים מתפוצצים באוויר. למי שראה את ירי התותחים בגולן ובתעלת סואץ, קיר של אש ועשן שהצולל אליו בטוח שזה סופו, נראה הירי הזה כמו עיטור הכרחי בציור נוף קרבי לחג הביכורים. שיהיה. אני מודיע ברדיו שאני ממשיך עוד כמה שניות קדימה, כדי להתרחק מעט מהמטרה, ואז סוגר את המבער האחורי וצולל אליה. סוף־סוף. הכוונת רצה אל החומה ואז אל הכיפה. לעצור אותה וללחוץ. שתי פצצות של טונה יוצאות לדרך. להיחלץ מהצלילה. ‘אזמל אחד צ’ארלי’".

“אזמל אחד" היה אות הקריאה של אל"מ (בדימוס) זאב רז, הטייס המוביל ב"מבצע אופרה" שבו הושמד הכור הגרעיני העיראקי “תמוז" (או “אוסיראק", בפי הצרפתים). “צ’ארלי" הייתה ההודעה בקשר במשמעות “יצאתי מהיעף". כך, בשפה מתומצתת, כמעט שירית, משחזר רז (72) בספר הביכורים שלו “בחזרה מהירח", שהופיע בימים אלה בהוצאת “הקיבוץ המאוחד", את מה שלכאורה נראה כרגע הגדול בחייו, ואשר זיכה אותו בצל"ש הרמטכ"ל. אבל רק לכאורה. רז מתעקש לקחת בפרופורציה את רגע התהילה שלו שהרעיש עולם ומלואו. “ברגע שאתה משחרר את הפצצות, אתה לא מרגיש משהו מיוחד", הוא סח. “זו פעולה אוטומטית שבה אתה פועל כמו מכונה. מה שבלט שם זה שמטוסי קרב של העיראקים לא יצאו לעברנו ולא היה מצדם ירי של טילים. היה רק ירי של תותחים שלא סיכן אותנו".

אישיותו המיוחדת של רז באה לביטוי בכך שמעבר להשמדת הכור הוא גאה יותר בכך שלאחר מלחמת יום הכיפורים הוא הצליח להימנע ברגע האחרון מפגיעה במטוס של כוחותינו ליד תעלת סואץ.

עטיפת הספר ''בחזרה מהירח'' (צילום: עטיפה)
עטיפת הספר ''בחזרה מהירח'' (צילום: עטיפה)

כישרון ספרותי

ספרו של רז איננו אוטוביוגרפיה סדורה, אלא צירוף של לקטי זיכרונות. רובם אמיתיים בשילוב המחשות תקופתיות, ומיעוטם בדיה מתוחכמת תוך כדי גילוי כישרון ספרותי מרשים לנוכח פקודות המבצע הלקוניות שבהן התמחה בצבא. יש שאינם מתפלאים על התפרצות הכישרון הזה כעת. בהקשר זה הוא מזכיר את ידידו, אברהם שפירא מקיבוץ יזרעאל, שותפו של עמוס עוז בכתיבת “שיח לוחמים". פצ’י, כפי שהוא מכונה בפי כל, הביע כבר לפני שנים את דעתו כי מקומו של רז בגייסות הרוח ולא בגייסות הצבא. “אני אוהב שירה, כתובה ומושרת", מודה רז, שספרו שזור בציטטות רבות של שירים.

קיבוץ גבע שבו נולד כנכד של אחד ממייסדיו הוא תבנית נוף מולדתו. לא במקרה מתנוסס על שער ספרו של רז צילום משנות ה־20 של המאה הקודמת של ותיקי המשק על הגורן, כשמעצב כריכת הספר הוסיף לו צילום של מטוס פנטום החג מעל. רוצה לומר שככל שהגביה עוף כטייס קרב נועז, נותר נטוע בשדות העמק שמהם התרחק זה מכבר. “יש אומרים שאפשר להוציא בן אדם מהקיבוץ, אבל אי אפשר להוציא את הקיבוץ מהבן אדם", הוא מעיר בהומור מה.

כשאומרים גבע, מהדהדים צליליה המשתפכים של להקת הגבעטרון, שאפפו את ילדותו של רז. הוא אחיינו של נחמן רז, חבר הכנסות העשירית וה־11, החתום על מילות השיר “כי אבד אשר עבר", מלהיטי הלהקה, שרעייתו נירקה, הייתה שנים רבות מהקולות הבולטים בה. רז היה מזמר את שירי הגבעטרון, ולדבריו בכלל לא חלם להיות טייס עד שבגיל 18 וקצת חגג את טיסת הסולו הראשונה שלו.

“הרגע שבו הבנתי שאין מדריך מאחוריי ואני נמצא עם הפייפר לבד בשמיים היה באמת בלתי נשכח", מציין טייס העבר שבמאזנו שלוש הפלות. המסכת הזאת נפתחה ביום השני של מלחמת יום הכיפורים, כשהפיל מיג 21 סורי מעל החרמון. כעבור חצי שנה טעם מטוס נוסף מהדגם הזה – גם כן באותו אזור – את נחת זרועו של רז. הוא השלים את המעגל סמוך לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה כשהפיל בשמי לבנון מיג 23 סורי, בקרב אוויר ראשון בהיסטוריה נגד מטוס מהדגם הזה. “אגב, זה לא היה כזה ביג דיל", רז משחרר שוב את הנצרה מההומור שלו. “המיג 23 היה אמור להיות מטוס יוצא מהכלל, אבל במציאות הוא לא היה כזה".

כשמפקד חיל האוויר דאז, אלוף דוד עברי, בחר בו כטייס המוביל ב"מבצע אופרה", רז ראה בכך סמליות. “עברי היה בשלהי 67’ מפקד בית הספר לטיסה שהעניק לי את הכנפיים, כשסיימתי את קורס הטיס, למרבה הפלא", מציין רז.

מדוע “למרבה הפלא"?
“כי השלבים המוקדמים בו היו קשים בשבילי. זאת, כשההתאמה הטבעית שלי לטיס הייתה קצת גבולית מאחר שהכושר המוטורי והטכני שלי לא היה מבריק, מה שגרם לי להתהפך עם טרקטור בנעוריי".

מהספר עולה שבכך לא הסתכמה ה"גבוליות".
“כשהגעתי לחיל האוויר, לא סיפרתי על האסתמה שהייתה לי בילדותי ועל כאבי הגב שהטרידו אותי. אם לא הייתי רוצה בשירות קרבי, די היה לי לספר על המצב הבריאותי האמיתי שלי".

מניין הדבקות הזאת במטרה?
“אולי זה עניין של אופי, אבל בעיקר השפיעה הסביבה שבה גדלתי בהתיישבות העובדת, שם בשנים ההן זו הייתה בושה לא להיות חייל קרבי. כזאת הייתה רוח הזמן".

גם היום?
“בוודאי שלא. למעשה, כבר בשלהי שנות ה־70, כשהייתי מפקד טייסת מטוסי פנטום, היינו שולחים נציגים לבתי ספר כדי לדבר על לבם של תלמידי י"ב לקראת גיוס כדי שיתנדבו לקורס טיס. כשעלה על הפרק בית הספר בעין חרוד שבו למדתי, אמרתי ‘את זה אני אעשה’. כלומר, לא שלחתי אף אחד והלכתי בעצמי. כשרק התחלתי לדבר ולהקרין סרטי הסברה, ראיתי שהחבר’ה לא איתי. הייתי די מזועזע להיווכח בעין העקומה שבה הם הסתכלו עליי, עד כדי כך הנושא לא עניין אותם".

באחת מטיסות האימונים לקראת "מבצע אופרה", הצטרף אל רז הרמטכ"ל איתן במושב האחורי ובתום טיסתם הוא נתן אור ירוק: “חשוב להגיד שרפול בעצמו היה טייס שהצליח לטוס בדאון, כמובן בלי מנוע, מרמת דוד עד אילת, משהו בלתי נתפס. בטיסה איתי הוא השתכנע שניתן להגיע לבגדד ולהפציץ, לעומת בכירים שהתנגדו למבצע".

רז לא ישכח את מה שאמר לו רפול לקראת שעת השי"ן, ב־7 ביוני 1981 – “לא משנה מה שתספר אם תיפול בשבי, העיקר שתחזור שלם ובריא". “אלה היו דברים של אב שכול טרי, שבנו יורם נספה ימים אחדים קודם לכן בתאונת טיסה", הוא מעיר. “זאת, כשהיה ברור לו כמו לכולנו שקיימת סכנה שמי מאיתנו לא ישוב מבגדד. הוא הוציא תמרים מכיסו ונתן לכל אחד מאיתנו ואמר בהומור הקשוח שלו – ‘תתחילו להתרגל, זה מה שתקבלו בשבי בעיראק".

היה זה רז שבחר באילן רמון כקצין הניווט של “מבצע אופרה". “מדובר בתפקיד שנותנים לטייסים יחסית צעירים", מסביר רז. “כיאה לצעיר שבשמונת הטייסים שיצאו למבצע, אילן רמון קיבל תפקיד די זוטר. ומאחר שהאמריקאים לא מכרו לנו עם הנץ, הוא ה־F16, אמצעים לתדלוק באוויר, היה עליו לבדוק אם נוכל להגיע בלעדיהם לבגדד. אילן עשה את כל חישובי הדלק ואמר שהדבר כמעט אפשרי. עבדנו קרוב לשנה כדי למחוק את ה’כמעט’ הזה".

וכטייס, מה הייתה התרשמותך ממנו?
“אילן, אז בן 27, הגיע חסר ניסיון למבצע, שבו הוא שחרר לראשונה פצצה בשטח אויב. זה היה די חסר אחריות מצדי לקחת אותו לשם. אבל כמי שהכין את המבצע עם החישובים שלו לא חשבתי שזה יהיה נכון להשאיר אותו, מי שהיה שותף הסוד שלי בעניין, מאחור. כמי שהיה האחרון במבנה שלנו באוויר, מבינינו הוא היה בעל הסיכוי הגבוה ביותר להיפגע. למרות הלחץ שבו היה נתון, אילן תפקד בסדר גמור, כשכיוון יפה מאוד והפציץ כמו שצריך".

למעשה, כל שמונת הטייסים במבצע, שעליו סופר רבות, תפקדו במהלכו הרבה יותר מ"בסדר גמור" וחזרו בשלום לאחר שהרסו כליל את הכור העיראקי ושמו לאל את תוכנית הגרעין העיראקית. בנוכחותו של ראש הממשלה בגין הוענק לרז צל"ש הרמטכ"ל על שהוביל את אחד המבצעים הנועזים ביותר שביצע חיל האוויר מעודו בקור רוח תוך הפגנת מנהיגות, רמה מקצועית גבוהה ותעוזה.

מנחם בגין ורפאל איתן (רפול) בביקור בטייסת שהפציצה את הכור בעיראק (צילום: צילום רפרודוקציה ראובן קסטרו)
מנחם בגין ורפאל איתן (רפול) בביקור בטייסת שהפציצה את הכור בעיראק (צילום: צילום רפרודוקציה ראובן קסטרו)

אפקט סבא

בתפקידו הלפני האחרון בצבא עמד רז בראש יחידה במִנהלת פרויקט הלביא ודעתו על ביטולו היא חד־משמעית. “שר הביטחון דאז, משה ארנס, טעה בתמיכתו הבלתי מסויגת בפרויקט", טוען רז. “זה היה בזבוז עצום של משאבים, מה שהיה בניגוד לאינטרסים הלאומיים". לאחר שעסק בעבר בהייטק, הקים רז עם פרופ’ מיכה פופר, מי שעמד בראש בית הספר למנהיגות של צה"ל, ועם הטייס ד"ר יוסי שוב, גוף העוסק בהשבחת ארגונים ונקרא צומ"ת, בלי קשר למפלגת העבר של רפול.

רז נשוי בשנית וחי בהוד השרון עם רעייתו הניה, מרצה בנושאי המזרח הרחוק. הוא אב לארבעה – שני בנים ושתי בנות – שלא הלכו בעקבותיו אל הטיס. הם עדים לקרבתו של אביהם, הקיבוצניק מפעם, למסורת, מה שפה ושם בא לידי ביטוי בספר. כשגולשים במרשתת (האינטרנט) ניתן להיתקל בסרטון של רז, עטור כיפה חב"דניקית גדולה, מרצה בכפר חב"ד על תקיפת הכור בעיראק. הוא צוחק כשאני מזכיר לו את זה. “יש לי שם חברים שחזרו בתשובה", מספר רז. “הם הפסיקו להזמין אותי לאירועים בארץ ובחו"ל כששמו לב שמבחינה פוליטית אני לא בדיוק איתם. החב"דניקים האלה נעשו מאוד ימניים ובכך אני רחוק מהם. בלי קשר לפוליטיקה הם משוכנעים שזו הייתה אצבע אלוהים איך ששבנו בשלום מהתקיפה בעיראק".

דבריו אלה של רז רומזים שעבר להיות חייל בצבא השלום, ובכך הוא ממשיך את סבו יעקב, שלו ולסבתו שרה מוקדש הספר. “כשמיד לאחר מלחמת ששת הימים הצעתי לסבא שלי להצטרף לטיול לעמק דותן הוא הפתיע אותי כשסירב", מעיד רז. “’שלטון על עם אחר יהרוס אותנו’, אמר כבר אז, והוסיף ‘אני לא דורך שם!’". רז פעיל בארגון המקיים שיחות עם פלסטינים – אצלנו ואצלם. “כשנפגשנו לפני שנה במטה הפת"ח ברמאללה, היה מעניין לראות שם את ‘ספר הזוהר’ שלנו", מעלה רז פרט לא צפוי. לדבריו, הוא, הטייס הקרבי שלעיראקים אולי יש חשבון פתוח איתו, לא חשש מהמפגש. “אם היו מחפשים אותי, לא חסרו להם הזדמנויות אחרות", הוא אומר.

מה יוצא משיחות אלה? האם אתה רואה שלום באופק?
“בתנ"ך כתוב ‘אבנים שחקו מים’. אני מאמין שאם נמשיך לשוחח לאורך זמן עם הפלסטינים והציבור ידע על כך, יהיה לזה אפקט. בינתיים אני מצפה שיהיה קשר אחר עם ערביי ישראל, כולל שיתופם בשלטון. מצער שיש המנצלים את מגיפת הקורונה כדי לצאת נגד זה".

אתה רק מוחה על כך?
“לא רק. השתתפתי במחאת הדגלים השחורים נגד רמיסת הדמוקרטיה. דחיית משפטו של נתניהו מאוד מדאיגה, כשלנגד עינינו הדמוקרטיה הולכת ונופחת את נשמתה בחסות ימי המגיפה".