משפט אחד מדברי הנשיאה חיות במהלך הדיונים בבג”ץ איננו נותן לי מנוח. התוצאה הצפויה (של ההסכם הקואליציוני), אמרה, היא כרגע לא ברמה של דמוקרטיה מתאבדת, ולכן אין לנו הצדקה לסטות מהכלל ולהתערב בשלבי החקיקה עוד בטרם עבר החוק בכנסת. אלא שדמוקרטיות אינן מתות בקטסטרופה פתאומית, כי אם בתהליך ארוך, שבו מוסדותיהן הביקורתיים, ובהם גם מערכת המשפט, הולכים ונחלשים, והנורמות הפוליטיות־דמוקרטיות נשחקות. עובדה זו מחייבת חשבון נפש עמוק שלנו, האזרחים והאזרחיות. 

בישראל משתקפת שחיקת הנורמות בהסכמה של רוב חברי הכנסת וקרוב למחצית מהמצביעים להושיב בכיסא ראש הממשלה נאשם בשחיתות שלטונית חמורה; ובעובדה שהרוב הזה נולד מהונאת הבוחרים וגניבת קולותיהם. כך נוצר אבסורד של נורמה פוליטית שמתירה למי שנבחר לכנסת בקולות המבקשים לאסור כהונה כזאת, לאפשר את קיומה. האם בג”ץ צריך היה לפסול מעשה רמייה כזה כפועל יוצא מ”רצון הבוחר”, שאותו ציין כסיבה מרכזית לסירובו לקבל את העתירות? לדעתי בהחלט כן. אבל אולי חשובה יותר השאלה כיצד אנחנו, אזרחיות ואזרחי המדינה, מרשים לכך לקרות? הרי אפילו התומכים בדמוקרטיה הצרה ביותר טוענים בתוקף שבחירות חופשיות הן עצם הדמוקרטיה. והרי אם מותר לנציגים לבוז לבוחרים ולהשתמש בקולם למטרה ההפוכה, שוב לא ניתן לומר שמתקיימות בחירות חופשיות ושיש דבר כזה “רצון הבוחר/ת”.

לא רק הפסיקה עצמה, גם דברי השופטים במהלך הדיון המחישו שכל האזהרות מתממשות לנגד עינינו: בית המשפט, כמוסד ביקורתי מרכזי, נחלש ביותר, אולי בשל המתקפות והמאמצים המתמשכים של נתניהו ובני בריתו לפגוע בו באמצעות חקיקה ובאמצעות פוליטיזציה של בחירת השופטים, ואינו מעז עוד להיות מגדלור דמוקרטי. במקביל, ההסכם בין מחל לכח”ל מבצע בגלוי את מה שעד כה נעשה במסווה: הרשות המחוקקת והרשות המבצעת הפכו לגוף אחד, כש־70% מחברי הקואליציה, וקרוב למחצית מכלל חברי הכנסת, הם שרים וסגניהם. במציאות כזאת, לא רק שאין הפרדת רשויות, אלא שאין כלל רשות מחוקקת ובוודאי לא פיקוח על עבודת הממשלה.

דברים כאלה אינם קורים פתאום. בישראל, אובדן הרסן של הממשלה והשתלטותה על הכנסת החל ב־2011, עם חקיקת החוקים האנטי־דמוקרטיים הראשונים של ממשלות נתניהו, ועם הלשון האוקסימורונית על “משילות” מפיהם של אבירי השוק החופשי, שלכאורה מתנגדים לריכוז הכוח בידי הממשלה. התהליך הואץ ככל שהתברר שנתניהו לא יוכל להימלט ממשפט. ככל הנראה מתוך הנחה שכראש ממשלה יהיה לו קל יותר להלך אימים על שופטיו.

אנו עדים להתרחבות הניהיליזם בציבור. למרות שקיוויתי שבג”ץ יציב מראה לכולנו כחברה, הוא העביר מסר: המשפט איננו יכול להחליף את האתיקה שנרמסה. על החברה להציב את האתיקה בראש דרישותיה מעצמה ומנבחריה. הכותבת היא דיקנית בית הספר לחינוך במכללה למנהל ואחת העותרים לבג"ץ נגד ממשלת נתניהו.