מאז קום המדינה ובמשך יותר מ־25 שנה ישבה ליד שולחן הממשלה גולדה מאיר. אישה אחת בלבד, בבדידות מזהרת. חמש שנים מתוכן שימשה ראש הממשלה. מאז גדל מספרן של הנשים בכנסת ובממשלה, אבל, ביחס לשיעורן באוכלוסייה, מדובר בשינוי קטן מדי ואטי מדי. לא למותר לציין כי ייצוג מגדרי איננו עניין סטטיסטי. הוא משקף הלך רוח של חברה ובעיקר הוא מהווה מדד לשוויון במדינה דמוקרטית.

בממשלת גנץ־נתניהו הושבעו השבוע שמונה נשים. הרשו לי לא להתפעל. צריך להתבונן על התמונה המלאה כדי להבין עד כמה המינויים הללו רחוקים מלבטא שוויון. בכנסת החדשה מכהנות 30 נשים, רבע מכלל חברי הכנסת. אם יאושר החוק הנורווגי עשויות להיכנס לפרלמנט עוד ארבע־חמש נשים. זו אומנם בשורה טובה, אבל לא יהיה בה כדי לטשטש את העובדה שבישראל יש מפלגות שמסיבות אידיאולוגיות אוסרות על נשים להיבחר (ש”ס ויהדות התורה). במפלגות אחדות עדיין משריינים מקום לנשים, ובאחרות, הנהגה גברית משבצת נשים כדי להתנאות ברשימה מגוונת. אין היום בכנסת ולו רשימה אחת שבראשה עומדת אישה, ובכל המפלגות, כמעט בלי יוצאת מן הכלל, אין נשים בצמרת. בשלוש מערכות הבחירות האחרונות תרמה לתופעה הזאת חבורת הקוקפיט עמוסת הטסטוסטרון של כחול לבן, בטרם התפרקה לגורמים.

מעולם לא הייתה נשיאת מדינה. רק אישה אחת כיהנה כיו"ר הכנסת. בראשות הוועדות החשובות: כספים, חוץ וביטחון, וחוקה חוק ומשפט, אף פעם לא עמדה אישה. המינויים בממשלה ה־35 מצביעים על אותה מגמה. רק שלוש שרות מחזיקות במשרדים של ממש, עצמאיים ובעלי תקציבים ותוכן: מירי רגב בתחבורה, גילה גמליאל בהגנת הסביבה ופנינה תמנו־שאטה במשרד העלייה והקליטה. כל השאר מונו למשרדים שהוקמו לצורכי תחזוקה קואליציונית. ממשלה עצומה המונה 34 שרים יוצרת אפקט מדלל ומפחיתה את המשקל הסגולי וההשפעה של חבריה. אם נניח שכ־15 מהמינויים מיותרים, אזי שליש מהם נשים.

מירי רגב  (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)
מירי רגב (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

אין הרבה סניגורים לממשלה המנופחת. לא מעט מהשרים סופגים קיתונות של לעג על התפקיד שקוששו לעצמם, על תואר ריק מתוכן ובעיקר על נכונותם להתבזות. אבל נשים סופגות יותר. ברשתות החברתיות וגם בתקשורת הממוסדת נשמעות הערות סקסיסטיות ומבזות. אורלי לוי־אבקסיס כונתה בשמות גנאי סקסיסטיים. הרמזים הגסים על קרבתה של עומר ינקלביץ' לבני גנץ מזכירים את ההערה המכוערת של ח"כ אלעזר שטרן בנוגע לנסיבות קידומה בצה”ל של רגב. השרה גילה גמליאל נשאלה איך הצליחה לסחוט מנתניהו את תפקיד השרה להגנת הסביבה וכיצד היא משלבת אמהות וקריירה. ואורית פרקש־הכהן מכחול לבן שהצטרפה לקבינט המדיני־ביטחוני נשאלה מה לה ולמשרד לעניינים אסטרטגיים. היא הרי לא שירתה בצה”ל אלא עשתה שירות לאומי. ספק אם היו שואלים גבר שאלה דומה. גם אם אין פה כוונה להקטין ולבזות, זו התוצאה.

החברה הישראלית מקבלת בטבעיות גברים בינוניים, חנפנים ובוגדניים, ומוכנה לשאת גנרלים חסרי כישורים פוליטיים וראש ממשלה נאשם בפלילים, אבל כשמדובר בנשים היא מאמצת סרגל שיפוטי מחמיר.

בהשוואה לנעשה בעולם, ישראל ניצבת הרחק מאחור בייצוג מגדרי הולם בבית הנבחרים. מקום 27 מתוך 36 מדינות ה־OECD, שאנחנו אוהבים להשוות אותנו אליהן. אחרי שנה פוליטית מטלטלת כדאי להתבונן בהערכה על המנהיגות שניהלו בהצלחה את משבר הקורונה במדינותיהן ולהבין שאין טעם להמתין להזמנה מיוחדת. מהפכה אמיתית תתחולל רק כשנשים יתקוממו נגד המודל הקיים המשמר הגמוניה גברית, ויעמדו על זכותן להיות חלק מכל תהליך של קבלת החלטות. בסופו של דבר החברה הישראלית רק תרוויח מכך.