ביום ראשון אחר הצהריים יתחיל הקרב על התמונה. לראשונה זה זמן רב יאבד ראש הממשלה בנימין נתניהו את שליטתו האבסולוטית בשדה הקרב. הוא יהיה נתון לחסדי הנסיבות והשופטים, לא בהכרח בסדר הזה. הוא ישקיע מאמצים רבים במאמץ למנוע או לדחות את השגתה של התמונה, אבל אין ביטחון שיצליח. הסיכויים שנתניהו יצלח את יום ראשון בלי תמונתו ההיסטורית של ראש ממשלה יושב על ספסל הנאשמים, אינם גבוהים. גם אם יצליח ביום ראשון, ייכשל באחד הימים הבאים. נתניהו יודע שזו תהיה אחת התמונות הנצפות ביותר בהיסטוריה. הוא יודע שהיא תהיה אחת התמונות הראשונות בערך הוויקיפדיה שלו. הוא יודע שזו תמונה שתיצרב בתודעתם של מיליונים, אם לא למעלה מזה. הוא עשה כמעט הכל כדי להימנע מאותה תמונה, אבל נכשל.
ביום ראשון הוא יעשה היסטוריה, לא רק ישראלית אלא גם בינלאומית, ויהפוך למנהיג מדינה מכהן ראשון שיושב על ספסל הנאשמים באשמת פשעים חמורים. לא כך הוא תכנן להיכנס להיסטוריה. מזל שזה נחסך מאביו ההיסטוריון. זוהי טרגדיה אישית, משפחתית, לאומית. נתניהו ראוי להרבה יותר מזה. הוא גם מסוגל להרבה יותר מזה. אבל הוא קרס. מנעמי השלטון הממכרים, פולחן האישיות האינסופי, התלות ההולכת וגוברת בעטיני המדינה, השכנוע העצמי שאין ליהודים תקומה מלבדו, כל אלה יחד עם הקמצנות והחזירות הבסיסית שבהן בורכה המשפחה, הפכו לקרדום שחפר לו את הבור השחור הזה.
הניצחון המהדהד ב־2015 היה כפתור הטורבו שהאיץ את הדהרה לתהום. מה שלא יעשה עכשיו, יהיה לו מאוד קשה, עד כדי בלתי אפשרי, כדי להסיט את הרכבת ההיסטורית הזו ממסלולה. אלף דודי אמסלמים מתלהמים, מגדפים ומפזרי רעל נטול כל אסמכתא עובדתית לא ישנו את העובדה שמדינת ישראל נגד בנימין בן צילה ובנציון נתניהו יצאו לדרך. רק אם יזוכה מכל האישומים נגדו, אחרי ערעורים ודיונים בבית המשפט העליון, יהפוך נתניהו את עצמו ברגע האחרון ממנהיג מושחת ומשחית לדרייפוס מודרני. אז נמתין בסבלנות.
מקץ שנים של הסתה פרועה נגד מערכת המשפט, גורמי האכיפה ונציגי שלטון החוק, יתייצב ביום ראשון נתניהו מול כישלונו. בחלק מהקרבות הוא ניצח: הוא הצליח לקעקע את תדמיתם של המוסדות הממלכתיים, הוא הצליח לבצע רצח אופי במפכ"ל, ביועץ משפטי לממשלה, בפרקליט מדינה ובכל המערכות שסביבם. הוא הצליח לשכנע את חסידיו שכל האנשים שהוא עצמו מינה, האנשים שאכלו מכף ידו, האנשים הכי נאמנים והבית"רים והליכודניקים הכי שרופים, הם בעצם חבורה של קושרים שתכננה הפיכה שלטונית בישראל. אבל הוא הפסיד במלחמה. הוא יחבוש ביום ראשון את ספסל הנאשמים בירושלים. בשעה 15:00 אחר הצהריים ייכנסו שלושה שופטים עטויי גלימות שחורות. הנאשם יקום על רגליו לכניסתם. הם יגידו "אפשר לשבת" והוא יישב.
בעוד 50 שנה אף אחד לא יזכור את שי ניצן, ליאת בן ארי, רוני אלשיך או אפילו אביחי מנדלבליט (אלא אם כן מישהו מחסידי נתניהו יפגע בהם). אבל אף אחד לא ישכח את היום שבו ראש הממשלה הגיע לפתיחת משפטו בגין שוחד, מרמה והפרת אמונים. לא בעוד 50 שנה, וגם לא בעוד מאה.
ביוני 2012 השתעשע נתניהו בכדורגל במהלך צילום סרטון שנועד לקדם את התיירות לישראל. הוא קרע את אחד הגידים ברגליו, ורגלו הושמה בגבס. נסו לחפש בגוגל תמונות מהאירוע. תמצאו בקושי אחת. תמונה שתוזמרה בקפדנות בבלפור. נתניהו יושב בחולצה ספורטיבית שחורה, רוב הגבס מכוסה במכנסיו והוא מדווח על המצב בביטחון והומור. אין תמונות שלו הולך עם קביים, אין תמונות שלו מדדה עם הגבס לתוך חדר הקבינט, או עומד נשען על קביו באירוע כזה או אחר. זה לא במקרה.
נתניהו בונה כבר 30 שנה את תדמית "המנהיג החזק". האסטרטגיה הזו הפכה בעשור האחרון לאומנות של ממש. אף אחד לא יוכל להשתמש אף פעם בתמונה שלו כשהוא במצב המשדר חולשה. אף אחד לא יוכל להגיד שביבי הוא "ברווז צולע", ולצרף תמונה שבה הוא מדדה על קביים. העניין הזה מוקפד מאוד בבלפור. בתקופה שבה הוא היה בגבס, לא היו "פוטו־אופס" בישיבת הממשלה שכללו את כניסתו על קביים. קודם הוא נכנס, התיישב, ורק אז הצלמים.
גם תמונות של נתניהו מזיע, שקישטו את הארכיונים בגלגולו הקודם (1996־1999), די נעלמו. בכל מקום שבו הוא מופיע, דואגים למיזוג אוויר אגרסיבי. שולטים במצב. מכתיבים את התמונה. מעצבים אותה. הכל לגיטימי. מקצועני. אין טענות, באמת. עכשיו, נראה אותם מעצבים את תמונתו של הנאשם בנימין נתניהו על ספסל הנאשמים, מול הרכב של שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי בירושלים. את התמונה הזו יהיה קשה הרבה יותר לביים.
הטור המלא מתפרסם היום ב"מעריב סופהשבוע"