ההליך המשפטי נגד ראש הממשלה יבוא אל סיומו אחרי שהשופטים ישלימו את שמיעת העדים, את העיון בחומרים ואת מלאכת הכרעת הדין. אם יזכו את בנימין נתניהו, הוא ילך לביתו שמח וטוב לב. אם ירשיעו אותו, הוא עלול לסיים את הקריירה הציבורית שלו מאחורי סורג ובריח. אלא שעד כמה שיישמע מוזר לומר את הדברים, בנימין נתניהו איננו הסיפור היחיד כאן.
במשמעות החברתית הרחבה, כזו שתותיר את רישומה על כולנו גם ביום שאחרי, חשוב מאוד לא להתעלם מקולו של הציבור הרחב. את הציבור הזה היה קל לחלק כל העת, בתקשורת, לשתי קבוצות - נוטרי שלטון החוק מול הבזים לו, טובים מול רעים, צודקים מול טועים, אלה החושבים מהשכל מול אלה הפועלים מהרגש.
ההתייחסות הזאת הייתה מתנשאת ויהירה עוד מתחילת הדרך, והיא באה תמיד מצידם של מי שראו עצמם חברים של כבוד בקבוצה הנאורה. אנשי התקשורת שתמכו בנתניהו הוצגו מתחילת הדרך כשופרות, בעוד אלה שהתנגדו לו, נותרו תמיד "עיתונאים". ההפגנות בעדו צוירו תמיד כמחאה נגד שלטון החוק, בעוד ההפגנות נגדו מוסגרו פעם אחר פעם כהפגנות "בעד הדמוקרטיה".
במדינת ישראל, צריך להכיר בכך, יש שני ציבורים גדולים ורחבים, שרואים את המציאות כשהיא הפוכה לחלוטין לאלה מאלה. וכשם שהרשעה של נתניהו לא תגרום לקבוצת תומכיו להפסיק להאמין שהוא זכאי, כך בדיוק לא נדרשו מתנגדיו לכתב האישום נגדו כדי להיות משוכנעים שהוא אשם. אלה ואלה מערבים רגש ושכל. באלה ובאלה לא רצוי לזלזל.
בנימין נתניהו לא היה לבדו אתמול בבית המשפט המחוזי בירושלים. מאות אנשים עזבו את טרדות יומם וטרחו ללוות אותו למשפטו. עם רב הרבה יותר ליווה אותו מהבית. כן, יש ציבור גדול שחש שבנימין נתניהו יושב שם, על ספסל הנאשמים, במקומו. ציבור גדול שרואה בו מי שנרדף על לא עוול בכפו.
זה לא צריך לעניין את השופטים בבואם לעיין בחומר הראיות ובבואם להאזין לעדים, אבל זה צריך לעניין אותנו, כחברה. אפשר לבוז ל"ביביסטים", אפשר ללעוג למי שרואים בנתניהו השליח שלהם, אפשר לתהות עד מחרתיים איך דווקא הוא, האשכנזי מרחביה, הפך להיות נציגה של ישראל השנייה. אבל אחרי כל התהיות הללו, עם המציאות אי אפשר להתווכח.
כאמור, את הכרעת הדין יקבל בית המשפט, כפי שצריך להיות במדינה מתוקנת, אבל כדאי לא לעצום עיניים מלראות כיצד המוני ישראלים בחרו להצביע לנתניהו פעם אחר פעם, גם אחרי שקראו את כתב האישום נגדו וגם אחרי שנחשפו לכל ההדלפות מחקירותיו.
ההצבעה שלהם במערכות הבחירות האחרונה הייתה הצבעת אי אמון במערכת אכיפת החוק. לאנשים האלה, אזרחים נבונים וטובים לא פחות מעמיתיהם בקבוצה שמנגד, יש עיניים ואוזניים וחוש ריח מפותח. הם ראו כבר ראש ממשלה אחד, אהוד אולמרט שמו, מקבל טובות הנאה בהיקפי ענק, בתיק שהיו בו מעטפות כסף, והייתה בו הזרמה "בדולרים, במזומן, במחשכים, ללא כל דיווח, תוך הסתרת קיומם מעיני כל", והייתה בו קופה סודית, והיה בו תיק עם 150 אלף דולר שנעלם ועקבותיו לא נודעו עד עצם היום הזה.
אפשר להגיד נגד נתניהו מה שרוצים, אבל קשה להתעלם מהעובדה שאיכשהו, כתב האישום נגדו לא הצליח לשכנע ציבור גדול שהשחיתות שבה הוא מואשם מדיפה ריח דומה לזה שהדיפה השחיתות של קודמו. אם למישהו חשוב כאן היום שאחרי, כדאי לו לא לאטום את אוזניו לציבור הזה, ולבטח לא להתנשא עליו.
הציבור הזה לא פחות חכם מהפרשן שניבל את הפה על הפרקליטות כשהאשימה את אולמרט, ודואג לשלומה עכשיו, כשהיא מאשימה את נתניהו. הוא לא פחות שכלתני מהפרשן שכתב אתמול שראש הממשלה "הפך לגדול שונאיה של ישראל". הוא לא פחות הגיוני מעמיתם שקבע שגם אם נתניהו יזוכה - כלומר, אפילו אם יוכח שכל מה שטען על הרדיפה נגדו, ועל תפירת התיקים נגדו, יתברר כאמת לאמיתה – עדיין הוא יישאר האשם בפרשה הזאת, משום ש"על מה שעולל לרשויות המדינה ולערכיה", לא תהיה סליחה.