במהלך ראיון שערכה דנה ויס בחדשות ערוץ 12 בשבת עם אביב גפן עשה הזמר צעד נוסף בניסיונו להתפייס עם המגזר החרדי. לאורך השנים התבטא גפן לא פעם באופן אנטי־דתי. אחד השיאים נרשם כששחרר ב־1998, ימי הקדנציה הראשונה של בנימין נתניהו כראש ממשלה, את השיר "בוקר טוב, איראן". השקת היצירה לוותה בשלטי חוצות פרובוקטיביים, כמעט חסרי תקדים בנוף הישראלי, שרמזו שאנחנו, כהגדרתו, בדרך להיות מדינה פונדמנטליסטית כמו איראן.
באחת מהופעותיו מול סטודנטים טען היוצר שיש "כפייה דתית קשה" ו"אנשים אלימים... שעושים תכתיבים קיצוניים". רק נזכיר שבאותו זמן שנאת חרדים ודתיים הייתה כמעט לגיטימית בישראל, למרבה הצער אפשר לומר שהיא הייתה אופנתית. גפן מיצב את עצמו במקום בולט במחנה הזה, שהיה "המחנה הנכון".
לטעמי, המיתוג והעמדה שנקט סייעו לו רבות בשיווק עצמי. לזכותו ייאמר שידע תמיד להפוך מסרים פוליטיים וחברתיים לבולטים מבחינה תקשורתית, ואלו סייעו לו למנף את הקריירה שלו.
הזמן חלף, הלך הרוח השתנה. קבלה והכלה של החרדי והדתי השתרשו בחברה. לאחרונה הן אף היו לאופנתיות מוזיקלית ותקשורתית. עם או בלי קשר, בשיא ימי הקורונה, כשהעיר בני ברק עמדה במוקד השיח, שלא תמיד היה חיובי, הזמר הופיע בטלוויזיה וקרא בשידור חי: "עזבו את בני ברק, הם לא אשמים". למי שהכיר את ההיסטוריה של גפן זה נשמע מפתיע ויוצא דופן. מהפך של ממש. כשתיאר לדנה ויס את האירוע, התרגש, דמע והוסיף: "שנים למדנו איך לשנוא את האחר... אני גם הייתי חייל במשחק הזה... פתאום ראיתי אותם".
גפן לא היה חייל באותו כוח אלא גנרל בכיר. יסוד מרכזי בתופעה. אבל בימים שבהם יהדות, על מסריה וניגוניה, כובשת את המיינסטרים, המשך בתוואי הישן עלול להיות הרסני לקריירה. האם גפן הבין כאיש שיווק מתוחכם לאן הרוח נושבת וכך עשה, כמו שרק הוא יודע, בעוצמה ובהד תקשורתי עצום, או שהשינוי כן ואמיתי? כדי לקבל תמונה טובה יותר כדאי להיזכר ברגעים נוספים בעבר של גפן שבהם דעתו השתנתה באופן דרמטי ובהקשר החברתי.
ב־2005 פורסם שגפן אמר: "בואו נחזור לקווי 67' ונחזיר את כל המתנחלים - חיים או מתים - ונתחיל מחדש". כן טען בראיון שהמתנחלים הם לא חלק מהעם שלו. שהם הפכו את אלוהים לנדל"ן וזה מגעיל. כשהתבטא כך, היה זה פופולרי בקרב פלח משמעותי באוכלוסייה הישראלית להביט על המתנחלים כעל גורם שלילי. לעתים כשטני ממש.
גפן שוב תפס עמדה מרכזית כנושא הבשורה הליברלית, השמאלנית והסופר־חילונית. סביר להניח שהדברים הללו זיכו אותו באהדה מצד אותם אזרחים שחשבו באופן זהה וכן בלא מעט נקודות זכות במקומות משמעותיים בתקשורת, שהייתה כמעט חד־צדדית בגישה כלפי מתיישבי יהודה, שומרון ועזה.
בשנים האחרונות הכל נראה אחרת. אוסלו קרס, ומפעל ההתיישבות עומד על גבול הקונצנזוס. ייתכן שהוא כבר שם. בהתאם, או שאולי בלי קשר, גפן הופיע לאחרונה באלקנה וקרא כמפייס: "אתם ואני, אני ואתם, אנחנו חברים. אנחנו גרים בישראל כולנו... ככה מתחילה מערכת יחסים של אהבה... אנחנו עם אחד שעובר תקופות לא קלות ביחד, אבל כולנו בסוף ביחד, וזה משמח מאוד להיות פה".
גם המהלך הזה גרף כותרות. וסביר להניח, לפחות על פי הטוקבקים, שקהל שבעבר חש עוינות כלפי האיש על רקע דעותיו מחבק אותו כעת. וזה לא הכל. ב־1992 גפן חולל סערה כשהצהיר שלא שירת בצה"ל, הטיף להימנעות מגיוס והצטלם כשעל חזהו הכתובת "טוב למות בעד עצמנו". הפרובוקציות הפכו אותו לאייקון תרבות וסללו את הדרך למוזיקה שלו. כולם רצו לשמוע את הזמר הנועז, שבועט במוסכמות הקדושות. הוא לא היה תמים והבין את הכוח השיווקי של דבריו. "כשאני פותח את הפה שלי, 'ידיעות' מוכרים כפול", סיפר ב־1995 לדודו טופז.
שנים אחר כך, כשישראל הפכה לימנית יותר, הסתמנה תפנית. פתאום מתפרסמות ידיעות שלפיהן האנטי־מיליטריסט המובהק פנה לצבא וביקש להופיע בפני חיילים. בנוסף, לפני כשש שנים, במהלך לחימה בדרום, כשהמדינה כולה גויסה לטובת המאמץ הצה"לי, הגיע היוצר לשיר בפני חיילים בחזית. אחר כך, בהופעה מול קהל רב, הוא הקדיש שיר ללוחמים. מדובר באותו אדם שבעבר בז להקרבה ולאמונה של אותם חיילים בצדקת דרכם ובמחיר שהם משלמים.
איני רוצה לפקפק ברגע המרגש שנראה על המסך השבוע בחדשות, ועדיין מסקרן לדעת אם מדובר באדם שהתפכח שוב, או בשלב נוסף ומעניין במיתוג המבריק של הווירטואוז שיודע בכל פעם להמציא את עצמו מחדש.