בתחילת השבוע שעבר, כשנרשמו 45 מעלות בצל בהרי ירושלים, הייתי בנסיעת עבודה קצרה. למרות ההתרעות על החום הקיצוני, החלטתי שאני לא מוותרת על הנסיעה. במשך חודשיים הייתי סגורה בבית, או ליתר דיוק במה שאנחנו מכנים פה בשכונת המגורים שלי "האזורית". הדרך הירוקה והמתפתלת שהשתקפה מחלון הרכב הייתה כמו פרוזאק לדיכאון, כמו מזגן בשרב, כמו משקפי קריאה לאישה שאוטוטו סוגרת 43 ולא רואה כלום ושום דבר בלעדיהם.
למזלי הטוב יש לי שתי חברות טובות שגרות ב"אזורית". האחת במרחק 130 מטר ממני והשנייה במרחק 110 מטרים בדיוק מפתח ביתי. אנחנו יודעות את האומדן המדויק כי מדדנו, רק במקרה שיעצור אותנו שוטר בזמן תקופת הסגר. אולי עכשיו אפשר לספר את הסוד הגדול: כדי לא להפר את חוק מאה המטרים היינו מתגנבות אחת לשנייה דרך מעבר סודי שנמצא בין החניות ומאחורי העצים. מעבר שנפרץ ממש כמה ימים לפני שהתחילה הקורונה. זה עזר לנו לשמור על שפיות, על מה שכינינו "התא המשפחתי" השכונתי שלנו.
לפני כמה ימים, בעודי צועדת לכיוון המעבר הסודי, גיליתי שהוא נסגר. לא רק שנעלו את השער הפרוץ, אלא אף אטמו את הפתח בקורות עץ. ללא ספק מדובר בסיומה של תקופה. צילמתי את השער שסימל עבורי את היציאה אל החופש, את הבריחה הפרטיזנית שלי דרך חניית הבניין לבניין השכן בימים שמי ששהה בחוץ הרגיש כאילו רובץ עליו ענן כבד של אימה.
בפעם הראשונה זה חודשיים מצאתי את עצמי צועדת ברחוב הראשי כדי לפגוש את החברות, בדרך השגרתית והארוכה בלי קיצורים וגם בלי פיג'מה, כי אי אפשר. בהתחלה זה היה קצת כמו ללמוד ללכת מחדש, עכשיו אני מנסה ללמוד לרוץ בתוך הרעש. אני מודה שלא תמיד זה נעים לי.
לרגע מצאתי שפיות בתוך ענן לוהט של 45 מעלות, שנדבק לי לג'ינס. במשך חודשיים לא לבשתי את הבד הזה, ושכחתי שהתחלפו בינתיים העונות ואין יותר שימוש לטרנינג ושאין שום סיבה ללבוש ג'ינס מעתה ועד נובמבר, אלא אם כן אתה גבר שנראה רע בברמודה. "לא מפריע לי החום", אמרתי לשותפיי הנדהמים לנסיעה שפחדו לצאת מהרכב. ובניגוד לריצה, שם אני משקרת לעצמי שלא כואב אף על פי שבא לי למות, הפעם לא שיקרתי. הצורך להשלים פערים עם הטבע גבר על מזג האוויר הקיצוני. שום דבר לא מפחיד אותי יותר. רק ג'וקים.
מוקדם עוד לסכם תקופה, אף שכבר התחילו לפרסם מודעות על חופשות קיץ ויש מי שמפנטזים על טיסה לחו"ל לפני ספטמבר וסוגרים חופשות בצימרים כאילו לא קרה כלום. האמת היא שאף אחד לא באמת התחיל לאסוף כמו שצריך את השברים. כולם מדברים על חזרה מלאה לשגרה, אבל אף אחד לא מדבר על החזרה לשגרה של האי־סולידריות שהיא מביאה איתה. צרת הרבים כבר לא חצי נחמה. מי שחזר לשגרה שכח מאחור את מי שנותר עוד פגוע.
יש ממשלה חדשה שהייתה אמורה לקום על תקן ממשלת חירום, אבל היא רחוקה מכך. היא בעיקר מגוחכת ואף אחד לא יצליח לשכנע אותי אחרת. גרנד פינאלה עלוב במיוחד של תקופה שבכל העולם קיוו שייצא ממנה גם משהו חיובי. ובכל זאת, אי אפשר שלא להתרשם מהיכולת של האנושות להתרומם במהירות מהמשבר שהביא איתו הנגיף. כמו אחרי מעידה על מדרכה שבורה, כזו שקמים ממנה במהירות מהמבוכה לפני שמישהו מספיק לגשת ולהציע עזרה. מנקים את הברכיים משאריות החול והלכלוך, וגם אם קצת כואב אין ברירה אלא לצעוד במהירות כאילו לא קרה כלום. כי אסור להרגיש.
לפי ארגון בריאות הנפש סימנים של פוסט־טראומה הם תגובה נורמלית למצב לא נורמלי, אבל משום מה נדמה שבתוכנית היציאה הישראלית אין מקום לפוסט־טראומה. בעולם התחרותי שלנו אסור להיתפס חלש, בטח שלא בתקופות שבהן כבר לא טרנדי למחוא כפיים מהמרפסת ולשלוח חבילות למי שזקוק. ואולי החודשיים האחרונים הגיעו כדי ללמד אותנו שעל פי התפיסה הקפיטליסטית החלש מפסיד והחזק שורד, ושהעולם שייך לצעירים. אנחנו יהירים, כך שהתפיסה הזו תחזיק אולי רק עד הגל השני.