כשגילתה חברה שלי שהיא בהריון, התלבטה אם להגיד לי. התחתנו שתינו לפני קצת יותר משנה, בהפרשים קטנים זו מזו, כך שחלק מארגוני החתונה, השוואת מחירי הספקים והלבטים לגבי ירחי הדבש - עשינו כמעט יחד. אבל פתאום, כשראתה שני פסים על מקל שקנתה בפארם הקרוב, הרגישה, כך מספרת, ששברה את המסלול המסונכרן והמדומה של שתינו והתקדמה קצת לפניי.

יש משהו ניאנדרטלי ובכלל לא נעים בעם הזה היושב בציון, האף הגדול שדוחק עצמו בכוח לכל חור. מהרגע שהניח אישך טבעת על אצבעך הענוגה, את הופכת למסומנת וממורקרת על ידי כולם. בכל אירוע משפחתי מביטים לך מיד על הבטן, שולחים לך כתבות, גם מבלי שביקשת, על תוספי מזון שיש ליטול לפני שנכנסים להריון, ורומזים לך בעדינות שלא כדאי לך לחכות עם זה, כי שושנית, הבת של חווה מהעירייה, חיכתה שיגיע הנסיך על הסוס הלבן, וכשאחד דומה לזה, רק עם סובארו מתפרקת, הגיע, התחתנו והחליטו שלוקחים זמן לעצמם, כי יש עוד עולם שלם שלא ראו - והנה היום היא בת 45 נטולת ילדים, ועם נסיך שנוחר מול הטלוויזיה ומגרבץ כי לו גם ככה יש ילדים מהנישואים הראשונים.

גם בן זוגך אגב, סובל מזה. חברים שלו, בין שהם יוצאי שייטת ובין שסתם כאלו שמשוחח איתם על משחקי מחשב מדי פעם, שואלים שאלות, והם הרבה פחות עדינים: “נו מה, אתה לא יודע לאן צריך להגיע? אולי כדאי שתעשו את זה באור", או: “למה אתה לא מכניס אותה להריון? אתה קנאי?", או אלו עם הכוונות הטובות שמספרים שחלמו עליי או עליו בכל שני וחמישי ושנינו חיבקנו תינוק בחלון. ראו מה זה, 30 שנה אני קיימת ודווקא עכשיו החלו לחלום עליי.

לפני שאמשיך את הסיפור, הנה קריאה נחרצת ממני אליכם: אם חלילה (אני יודעת שהקוראים שלי איכותיים ומלאי חמלה, אבל בכל זאת אני מנצלת את הבמה) אתם לוחצים על מישהו להיכנס להריון או שואלים שאלות לא־לכם או דואגים כל כך להמשכיותו של עם ישראל - אנא מכם, חדלו, אין לכם מושג מה רגע זה עושה לאותו הזוג וכמה לחץ זה משרה עליהם.


כשבישרה לי שהיא בהריון, בבית קפה ישן בטיילת, שמחתי נורא. בכנות, אני יודעת שהיא תהיה אמא נפלאה, והריונה לא עוצר את ההריון המצופה לי. בכלל, היא מסוג האנשים שאף פעם לא הכאיבו לאדם אחר וגם אם כן, לא עשו זאת ביודעין. חיבקתי אותה אף שנותרה קפואה ושאלתי אם זה בן או בת כדי שאדע אילו מתנות לקנות לילוד. “את באמת שמחה?", שאלה אותי ופניה חתומים. 

“נו ברור! מה יש לך?", שאלתי וראיתי אותה דומעת. “סתם, אל תתייחסי", אמרה והניחה את ידיה על ידיי. פה קצת כעסתי אבל לא הראיתי לה, ג'יזס, אין מצב שגם היא נפלה בזה, אני נשואה שנה וחצי והיא מביטה בי כאילו לבשתי על עצמי שמלת עקרות עוקצנית.

כשניסיתי לשאול אותה עוד על הבדיקות, ואם היא לוקחת רופא פרטי, ואיך נראה לה שתעצב לילד/ה את החדר - ענתה לי ביובש וניסתה לשנות נושא. לא הבנתי למה, אבל האינטואיציות שלי אמרו לי לתפוס מרחק. אולי חשבה, כך הנחתי, שעיניי צרות עליה או שפחדה מאמונות תפלות כאלו ואחרות. עברו עשרה חודשים מאז ולא דיברנו. מלבד לייקים משותפים האחת לשנייה בפייסבוק וברכות יבשות ביום ההולדת, לא יצרנו שום אינטראקציה. 

כשכתבה בכל הרשתות החברתיות שילדה בן גבוה במשקל 3.500 התלבטתי אם לשלוח לה זר בלונים גדול או ללכת לבקר, אבל העדפתי להחריש, רחוק מהעין רחוק מהלב, והניתוק בינינו לאורך כל תקופת ההריון שלה אישש לי את שחשבתי: היא פחדה ממני בחסות האמונות הטיפשיות האלו, לכו תבינו.

השבוע לקחתי את אמי לשוק רמלה־לוד. אחרי ימי קורונה רבים שבהם התבצרה בביתה, רקמה, אפתה והעזה לצאת רק לזרוק את הזבל, ביקשה ממני לבוא ולקחת אותה ליום רענון. נסענו אל השוק המגוון והיפה ההוא, שבו גם בילתה חלקים גדולים מילדותה, וקנינו דברים עדתיים שרק שם אפשר להשיג: עלים לתבשיל הפקיילה, פלפלים חריפים לאריסה שתבוא וביצי בורי מיובשות עטופות בשעווה, האפריטיף המנצח לצד כל כוסית אלכוהול. “תגידי, זו לא חברה שלך שם?", שאלה אותי והצביעה על אישה יפה עם עגלה שחורה. זו באמת הייתה היא, לא היה קשה לזהות.

היא לבשה שרוואל צבעוני, גופיית סבא ואת שיערה קלעה לצמה ארוכה. משהו בה אפילו התייפה. לא חשבתי הרבה לפני, אחזתי בידה של אמי וניגשנו אליה. כשראתה אותי, כיווצה את מצחה כמו לא מאמינה, הרי מה הסיכוי שניפגש שתינו כך פתאום ועוד בשוק רמלה־לוד? היה שם קרח בדיוק לשנייה, משהו לא נעים שעמד בינינו התמוסס לו יחד עם החום הלוהט, ועוד לפני שחיבקה אותי משכה לאחור את ציליית העגלה, הניחה חיתול לבן על כתפיי, רכנה מטה ושלפה בעדינות תינוק (באמת גבוה) בהיר ושקט כל כך מהעגלה. “תחזיקי טוב!", ציוותה עליי ובחיוך הניחה אותו על כתפי.

מה אכתוב לכם, הסנפתי את ריח ראשו אל אפי, ריח תינוקות משול לבושם מלאכים מזוקק. “יו, איך מתאים לך", חייכה אמי ועיניה נצצו מהזיעה שניגרה על מצחה, או אולי מתקווה חזקה. “שלום קטן", לחשתי לו וברקע שמעתי את אמי משוחחת עם חברתי על הא ודא. “איך זה שאתה כזה גבוה?", שאלתי והוא השמיע קול כלשהו. נשקתי בעדינות על ראשו והצמדתי אותו אליי, על אף החום, צעקות הרוכלים וריח הדגים החזק, רציתי לאחוז ברגע הזה ולהילחם באלוהי הזמן עד שירפה ידיו ממנו וייתן לו להמשיך.

“התגעגעתי אלייך", אמרה לי. “גם אני", השבתי ובלי הרבה מילים, קבענו להיפגש באותו הערב אצלה בבית. נפרדתי מהקטן והתחנה הבאה הייתה בסטת בגדי הילדים. רכשתי שם חליפות צבעוניות למילה וניתאי האחיינים שלי, ובגדי גוף עם כיתובים מצחיקים לקטן שזה עתה, ומבלי לעשות כלום, הפיח במפרשיי רוח שתביא אותה עד לבטן הריונית בקרוב. בערב נכנסתי אליה והמתנות בידי. “לא מגיע לי", היא אמרה והניחה על השולחן מתוקים וקפה קר כמו שנהגנו לשתות בעבר. “זה לא בשבילך, זה בשבילו", התבדחתי ונשקתי שוב לראשו (כן, גם הפעם הוא היה עליי).

“יפריע לך אם אניק?", שאלה אותי ונטלה אותו ממני. כשהניקה, ראיתי את כאבה ואת סיפוקה כאחד. “כולם אמרו לי לא להניק, שהוא לא מקבל את כל מה שהוא צריך בהנקה, אבל התעקשתי, הילדים זוכרים הכל, שלא תוותרי על זה", הזהירה אותי. נזכרתי בדרשה ישנה של הרב זמיר כהן, שבה הוא סיפר שמשה רבנו סירב לינוק מגויה מצריה, וכשהציעה מרים, אחותו, לבת פרעה שתביא לו מינקת מ"העברים" והביאה במרמה את יוכבד אמו להניק אותו, ינק בתאווה גדולה את החלב המתוק ממנה. וכשזה אמא מול ילד, הכל טהור ונכון, הלא כן? שנים אחרי, באותו היום שבו ינק ממנה לראשונה, זכה להעניק לבני ישראל את התורה.

כשיצאתי ממנה, אחרי שהחלפנו חוויות, חיבוקים והבטחנו להישאר בקשר, נסעתי אל הסופר. בכל זאת, כמה ימים לפני חג שבועות, אז קניתי כמה גבינות, יין לבן ובסיסים לכל מיני פשטידות שאכין. את החג הזה, כך החלטתי, אחגוג כמו שצריך, אבל הפעם רק אני ובן זוגי. ואולי, אחרי שנהיה טובים מאוכל ומבושמים מיין, נתחיל לכתוב את תורתנו יחד, ובשבועות הבא אף אחד כבר לא ילחץ ולא ייכנס אל חיינו, כי בתוך עגלה שתעלה לנו הון, תישן לה בשקט תורתנו היפה.
חג שמח!