1.

ודאי שיש לי מה לומר על כך שנשמע רק קול ענות חלושה מצד ראשי כחול לבן, וביניהם ידידיי בני גנץ וגבי אשכנזי, נוכח מופע הבלהות של בנימין נתניהו השבוע בפתח משפטו. רבים פנו אליי בשאלה הכיצד אני מחריש. אינני מחריש: אמרתי את דעתי בתוכנית הבוקר של קשת, ואני כותב אותה גם כאן. 

כחול לבן הצטרפה לממשלת אחדות שיש בה "קבינט קורונה" ו"קבינט פיוס" (על מה ידברו שם?) לאחר יותר משנה שכללה שלוש מערכות בחירות מלוכלכות ורוויות שנאה, הסתה ופלגנות. הם עשו זאת משלושה נימוקים עיקריים, והזדהיתי (ועודני) עם כולם: ישראל לפני הכל; שמירה על הדמוקרטיה ושלטון החוק; ופיוס, קירוב לבבות ואיחוד הקרעים בעם.

והנה, עוד בטרם יבשה הדיו על ההסכם, הפך נתניהו את עצמו מנאשם לתובע מטעם עצמו נגד רשויות המדינה וגורמי אכיפת החוק. במקום להרכין ראש ולהיאבק על חפותו, הוא פותח באש מקלעים נגד המפכ"ל והמשטרה, נגד הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה, נגד "העיתונות השמאלנית" וכמעט נגד בית המשפט (זה כנראה יגיע בהמשך).

בנאום תוכחה חריף, מפלג ומסית, טען נתניהו כי "תפרו לי תיק", ושכח שבית המשפט הרשיע נשיא מדינה, רב ראשי, שר אוצר, ראש ממשלה, שר ביטחון, ראשי ערים, ראשי משק וכלכלה - כל זה כמו מאומה לא קרה כאן עד שהגיעו אליו. הוא מדבר על "העיתונות השמאלנית", משל לא הבחין שלידו באולם ניצב כנאשם שנוא נפשו זה שנים, מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס. ראש הממשלה הגיע השבוע לשלב של "שריפת המועדון", ומולו לא נמצאים כל אלו שצריכים להימצא.

בנימין נתניהו בכניסה לבית המשפט. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
בנימין נתניהו בכניסה לבית המשפט. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

2.

ראשי כחול לבן מנוסים בתחום הביטחוני אך עדיין ינוקות פוליטיות. רובם משמשים כשרים בממשלה לראשונה בחייהם, וחלקם לא הספיקו לחמם אפילו את כיסאות הכנסת. תמכתי ועודני תומך בממשלת האחדות הזאת, כי אני חושב שחלופת הבחירות יכלה להיות רעה בהרבה, כי אני חושב שיש בפנינו אתגרים מורכבים מאוד בבריאות ובשיקום הכלכלה, וכי אני חושב שיותר נכון להשפיע מבפנים. אבל אני סבור שראשי כחול לבן לא הפנימו עדיין כי הם שותפים שווי זכויות בממשלה פריטטית, ושזוהי זכותם וחובתם להשמיע את דעתם בקול רם וברור על "המטווח" שערך נתניהו נגד כל מי שהיה מעורב בחקירתו ובהחלטה להעמיד אותו לדין.

המופע נועד ללכד את השורות של הביביסטים, להלך אימים על השופטים עם דעת קהל עוינת ושלילת הלגיטימיות של התהליך, להפוך את אביחי מנדלבליט ל"עבריין" ולהבהיר כי הרשעתו או עצם העמדתו לדין של נתניהו הן הזמנה למרי אזרחי. 

ראשי כחול לבן היו צריכים לקיים באותו היום מסיבת עיתונאים מהירה וזועמת בהרכב של גנץ, אשכנזי ואבי ניסנקורן ולאזן את מופע הבלהות של נתניהו, להתנער מדבריו, להביע אמון מוחלט ברשויות אכיפת החוק ולהתחייב שלא ייתנו לשום אדם לאיים עליהם או לרסק אותם.

אינני בטוח עד כמה מבינים ראשי כחול לבן שנתניהו זקוק להם כשם שהם זקוקים לו. אינני בטוח שהם מבינים היטב את עוצמת הנזק שנגרם להם בקרב בוחריהם, אלו שהתנגדו לכניסה לממשלה ואלו שלא. אם כך ימשיכו, בסקר הבא שיתפרסם הם יגלו שכל מאוכזבי כחול לבן והעבודה (שגם אנשיה שתקו) מרוכזים במגרש החניה של יש עתיד, ממתינים לישועות. וכשזה יקרה, נתניהו יידע לנצל את זה על בשרם של אנשי כחול לבן, שיהיה כבר חרוך חלקית על המנגל הפוליטי.

בני גנץ. צילום: רויטרס
בני גנץ. צילום: רויטרס

לפיכך, גנץ ואשכנזי צריכים להבין שהשעון הפוליטי שלהם שונה מזה של נתניהו, שהאשראי שיש להם מוגבל, ושחובת ההוכחה של אפקטיביות המהלך שעשו היא עליהם, ומהר.

3.

לדעתי המקצועית גם נתניהו טועה אסטרטגית. בסצינה הראשונה הוא אכן הצליח - התמונות שייצר מחוץ לאולם הצליחו זמנית לגבור על תמונת המצב האמיתית. זה היה פייק ניוז, ניסיון להסיח את דעת הקהל מהאירוע האמיתי או מהצילום האמיתי, שהוא ראש ממשלת ישראל מאחורי דוכן הנאשמים, מרכין ראש בפני שופטיו.

אבל מהתהליך שהחל השבוע לא ניתן להתעלם, והוא החשוב. נתניהו לא מנהל אותו נכון. מולו שלושה תיקים שניתן להתמודד עמם דרך הראיות ועדי המדינה, ניתן לטעון לחוסר מודעות פלילית, לשיטות חקירה שגויות ועוד ועוד. אבל במקום לנהל את הזירה המשפטית, נתניהו מנהל בעיקר את הזירה הציבורית והתקשורתית, בניסיון לערוך את המהדורה של הערב ואת העיתון של מחר. במקום לנצל את העובדה שהוא מגיע למשפט כראש ממשלת אחדות, שכהונתו אושרה על ידי 11 שופטי בג"ץ - הוא שורף את המועדון.

תמונתם של שרי הממשלה שזה עתה מונו, עומדים מאחוריו שותקים, חבושים במסיכות - מעיד בעיניי על חוסר ביטחון ולא על ביטחון עצמי גבוה. גם "האיומים" שנשלחו על ידי מקורבי נתניהו ברשתות החברתיות נגד שרים שהעזו לא להגיע - לא הפחידו אותי ובוודאי שלא אותם.
אבל בדבר אחד התנחמתי: תלמידי י"א וי"ב בבתי הספר התיכוניים, כמו גם תלמידי המכינות הקדם־צבאיות וחניכי תנועות הנוער, המחנכים וההורים בישראל, לא הצליחו לזהות בגלל המסיכה שבין השותקים גם שר החינוך, שפניו לא נראו, אך מבטו הזועם הסגיר את תחושותיו נגד מה "שמעוללים" המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט והעיתונות לראש הממשלה. וכשהוא זועם - אי אפשר שלא להבחין בכך. 

4.

ראשית, אני מצהיר כי אין בדבריי הבאים כל ניסיון לפגוע בבג"ץ או בשלטון החוק חלילה, וגם לא לערער על יסודות הדמוקרטיה. הקדמה זו הינה משום שאני עומד לבקר החלטה מסוימת של בג"ץ, שהחליט לא להרוס בית או קומה בבית של חבר בחוליית מחבלים שרצחה את חייל צה"ל דביר שורק ז"ל, בין היתר בנימוק שחלפו חמישה חודשים מתפיסתם או ממתן גזר הדין, ובשל "ניתוק הקשר התודעתי".

דביר שורק ז
דביר שורק ז

כישראלי אני יודע שהחיפזון מהשטן ושנקמת דם ניתן לנקום גם אחרי עשרות שנים. דווקא אי־הוויתור והרדיפה, החשבון הפתוח והתובנה שלא מרימים ידיים, הם שצורבים את תודעת המחבלים, המתכננים ובני משפחותיהם, ומחזקים את ההרתעה. זה עניין של שכל ישר ושל "ארגז כלים" למניעת טרור, ואין כאן שום עניין של שמאל וימין. 

שנים שירתי במערכת הביטחון וראיתי כיצד בג"ץ דוחה עתירות ומעניק לכוחות הביטחון את הכלים הלגיטימיים למאבק בטרור. הפעם לדעתי בג"ץ שגה, והמונח של "ניתוק הקשר התודעתי" לא מתאים למזרח התיכון ולמשימה הגלובלית של מאבק בטרור. זהו. 

5.

אני אוהב את שבועות, גם בהיבט של מתן תורה וגם כחג הקציר והבאת הביכורים. לגן הלכתי בחולצה לבנה, עם כתר לראשי וטנא על כתפי. בקיבוץ הנחיתי במשך שנים את חגיגות הבאת הביכורים עם ענפי המשק, הטרקטורים והתינוקות שהצטרפו. אני זוכר את חגיגת הביכורים שבמהלכה קיבלנו את ההודעה על תקיפת הכור בעיראק, והבנו שגם הבחירות הקרובות הלכו פייפן...

עכשיו בקיבוץ אין ריח אספסת, הלולים אינם, והרפת מאוחדת בקיבוץ אחר, אבל השמחה היא אותה שמחה, ותחושת ההתחדשות קיימת, ואת ריח זבל הפרות מחליפים ריחות המאפים. חג שמח ושבת שלום.