לפני כחודש פורסם כי צוות המטה לביטחון לאומי, שמונה להתוות את היציאה של המשק מהקורונה, מונה 29 גברים ורק שתי נשים, שתיהן עוזרות מחקר. עוד התברר כי הצוות מורכב ברובו מפיזיקאים וכלכלנים, כלומר אין ייצוג למומחיות רלוונטית לחברה כולה, כמו תחומי חינוך, רווחה, תחבורה, עובדות סוציאליות ועוד. בעקבות הפרסום הוגשה על ידי ארגונים שונים עתירה הדורשת לשלב נשים מומחיות בצוות, כנדרש בחוק שוויון זכויות האישה הדורש ייצוג הולם במוסדות ציבוריים, בדגש על נשים ערביות וחרדיות, הנעדרות כל ייצוג. שלושה שבועות לאחר שהוגשה העתירה ואחרי שתי בקשות דחייה, הגישה המדינה את תגובתה לעתירה. בשורה התחתונה המדינה מבקשת למחוק את העתירה, וזאת משום שהצוות סיים את עבודתו. המאבק בנגיף קורונה ובהשלכותיו על המשק תם והצוות פוזר. לפיכך השופטים דחו את העתירה.

לכאורה, המהלך יכול להישמע הגיוני וסביר, אך מבט ביקורתי ומנוסה בהתנהלות המדינה בבתי המשפט בעת האחרונה חושף כי לא מדובר במקרה אלא בשיטה, בדפוס התנהלות חוזר המנצל לרעה את המנגנון המשפטי ורומס חוקים ומנהל תקין. ראשית, השיטה שלפיה מושכים זמן, למשל במקרה של צוות המל"ל. שנית, בעת הגשת העתירה היו בצוות שתי נשים מתוך 31, כעת מספרים לנו שיש כבר תשע נשים "מעורבות" (לא ברור מה זה אומר), רובן מרקע צבאי. זה יפה מאוד שנעשה מאמץ לצרפן בדקה ה־90, ספק אם זה היה קורה ללא העתירה (שכן מספרים לנו שהצוות החל עבודתו כחודשיים קודם לעתירה ועד אז אף אחד לא חשב על זה), אבל לכתוב שזה קרה באופן אקראי, ללא קשר לעתירה? טיעון חלש.

אבל לב העניין הוא הסיפור שמספרת המדינה: המדינה מכירה בכך שיש חוק שמחייב שילוב נשים, כתוב בבירור שאי־שילובן של נשים הוא הפרה של החוק, אבל בונה מסלול מעקף שמכשיר את השרץ בטיעון של "התנדבות". טענת המדינה היא שפרופ' אלי וקסמן, יו"ר הוועדה, אינו בשר מבשרו של המל"ל. הוא בסך הכל איש טוב שהבין את גודל השעה, התייצב ראשון וקרא לחבריו הטובים (כן, מהצבא) לסייע לו. ולכן אין כאן הפרה של החוק כי זו בסך הכל חבורת מתנדבים שפעלה ללא לאות במקצועיות לילות כימים על מנת להציל את כולנו.

הקושי למתוח ביקורת במקרה הזה הוא בשל העובדה שאני מאמינה לגמרי לסיפור. איני מכירה את פרופ' וקסמן, אבל אין ספק שנדרשת מנהיגות, עוצמה ותושייה להבין בעיצומו של הכאוס את הצורך ולגבש חבורה מוכשרת שמוכנה לרוץ אחריך למען מטרה רחבה, ותוך כדי תנועה לקבל ביקורת על היעדר נשים ולצרף את אלה שמכירים (בדרך כלל מהצבא – מוכשרות אף הן). אלא שקבלת הסיפור הזה כפי שהוא מחזקת את האתוס הביטחוני, ומאפשרת המשך רמיסת זכויותיהן של אחרות. קבלת הסיפור הזה תאפשר לכל אדם מוכשר, מקושר ובעל רצון טוב לעשות שוב את הדבר הזה. זו התנהגות שמנציחה אפליה, משעתקת את המצב הנוהג ומשאירה מאחור את מי שלא קרובה לצלחת. בפועל, במחיקת העתירה קיבלו שופטי בג"ץ את עמדת הפרקליטות והחמיצו הזדמנות מעשית לתיקון כמה וכמה חוליים בחברה.

הכותבת היא מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח