1. רגע האמת הכלכלי של שר האוצר ישראל כ"ץ ושל ממשלת ישראל מתקרב והולך, לקראת חוק ההסדרים ולקראת גיבוש תוכניות כיצד לטפל (הן בצד ההוצאות והן בצד ההכנסות) במשק בעקבות משבר הקורונה. לקראת רגע האמת הזה הכין ד"ר מיכאל שראל, לשעבר הכלכלן הראשי באוצר וראש פורום קהלת לכלכלה, שורה של צעדים להתמודדות עם המצב.
תמונת המצב, כפי שתיאר אותה שראל, היא לא פשוטה: הביקושים במשק יישארו נמוכים, לפחות בטווח הקצר, על רקע שיעור האבטלה הגבוה, הפגיעה בצריכה הפרטית, החשש של פירמות להשקיע והתמתנות הביקוש ליצוא כתוצאה מהמיתון העולמי. לכן "הקטנה מוקדמת מדי או מהירה מדי של הגירעון התקציבי עלולה להחריף את בעיית הביקושים במשק ולגרום לכך שהמיתון יעמיק והאבטלה תתרחב".
"ההשלכות הכלכליות של משבר הקורונה וההתמודדות איתו צפויות להיות כבדות ומתמשכות", כותב שראל, "בין היתר, הבעיה הפיסקאלית, שהייתה קיימת עוד לפני המשבר, החריפה מאוד. הגירעון של הממשלה והיחס חוב־תוצר יהיו בשנים הבאות ברמות גבוהות הרבה יותר מאשר לפני המשבר. הגירעון המבני בתקציב המדינה (אשר מנכה את ההשפעה המחזורית של המיתון) מוערך כעת ב־ 5% תוצר. כדי להפחית בצורה סבירה ורציפה את יחס החוב־תוצר, נדרש גירעון של כ־1.5% תוצר. על כן יהיה צורך להפחית באופן פרמננטי את הגירעון, על ידי פעולות אקטיביות להקטנת הוצאות הממשלה ולהעלאת הכנסותיה, בכ־3.5% תוצר (שווה ערך לסדר גודל של כ־50 מיליארד שקלים בשנה). הימנעות מטיפול בבעיה הפיסקאלית תסכן את היציבות המקרו־כלכלית ואת היכולת של הממשלה להתמודד עם זעזועים שליליים בעתיד".
2. מאיפה מביאים 50 מיליארד שקל בשנה? שראל מציע כמה דרכים כדי להקטין הוצאות ולהגדיל הכנסות, שאפשר לחוקק כבר עכשיו לקראת השנים הבאות. הנה הצעדים המוצעים, עם הערכת הסיכוי שלי להתממשותם, כי בסופו של דבר הריטואל יחזור על עצמו: בנק עשיר של הצעות לצמצום הגירעון ייתקל ברעשים ובלחצים קולניים מאוד - ואז מתחילים לרדת מהעץ.
הצעד הראשון ששראל מציע הוא ביטול פטורים ממע"מ, שייכנס לתוקף בשנת 2023. בישראל קיימים שלושה פטורים מרכזיים מתשלומי מע"מ: פירות וירקות, שירותי תיירות חוץ וצריכה באזור העיר אילת. הטיעון הכלכלי של שראל הוא טריוויאלי ועולה מדי שנה: הטבות מס - ובייחוד הטבות מע"מ - מסבכות את חוקי המס, מעודדות התחמקות והימנעות מתשלום מס אמת ומסתירות את ההיקף האמיתי של מעורבות הממשלה במשק.
הסיכוי להתממשות: להערכתי, די נמוך. הפטור ממע"מ על פירות וירקות, ובעיקר הפטור ממע"מ באילת, עולים מדי פעם לדיון, אבל בכל פעם זה יורד מהפרק. אני לא רואה איך אפילו בצוק העיתים של הקורונה, יתבטלו הפטורים האלו.
3. הצעד השני ששראל מציע: ביטול הטבות במסים ישירים. שראל מתכוון להפחתת ההטבות במסגרת חוק עידוד השקעות הון. הוא מציע שהחוק ימשיך במסגרתו הקיימת ובהתאם לקריטריונים המעודכנים בחוק לשנת 2017, אולם ייקבע כלל שלפיו שיעור המס האפקטיבי על כל חברה הנהנית מחוק עידוד השקעות הון לא יפחת מ־8% באזורי פיתוח ומ־12% במרכז הארץ. נוסף על כך ייקבע כלל שלפיו סך הטבת המס בשנה מסוימת לא יעלה על סך עלויות ההעסקה של החברה (עם תקרת עלות שכר לעובד של 4 מיליון שקלים). כן יבוטלו ההטבה בתשלומי דיבידנדים והזכאות לפחת מואץ (הניתנות לחברות הזכאיות להיכלל בחוק עידוד השקעות הון). הוא מציע שכדי לאפשר תקופת הסתגלות וכדי לצמצם את עלויות המעבר, ייכנסו ביטולי ההטבות לתוקף בשנת 2022. המשמעות היא הפחתת הטבות המס בעיקר ליצואניות גדולות.
כמו כן מציע שראל לבטל את הטבת המס בגין חניה במקום העבודה - וכדי לאפשר תקופת הסתגלות ולצמצם את עלויות המעבר, ייכנסו ביטולי ההטבות לתוקף בשנת 2024. שראל מתכוון להטבת המס שבמתן מקום חניה לעובד על חשבון המעסיק. המעסיק מקבל הכרה בהוצאות על מקום החניה, אך העובד אינו משלם מס על זקיפת ההטבה (בניגוד לזקיפת הטבות אחרות כגון שימוש פרטי ברכב של המעסיק או ארוחת צהרים על חשבון המעסיק). שראל חושב שהטבת המס הזאת מייצרת לא רק חוסר יעילות וחוסר צדק, אלא גם עומסי תנועה כבדים, זיהום אוויר הגורם לתחלואה מיותרת ותאונות דרכים.
הסיכוי להתממשות: להערכתי ולצערי, שוב די קלוש. נושא הטבות המס במסגרת חוק עידוד השקעות הון עבר כמה שינויים, לאחר שבעבר הגיעה רמת המס לחברות במסלול מסוים ל־0%(!) - כמו במקרה של טבע. שראל מבקש לבטל חלק מההטבות, אבל להערכתי זה לא יעבור מחשש לפגיעה בהשקעות זרות. אני מסכים עם שראל שהטבות המס מעוותות את הקצאת המקורות, אבל ישראל לא לבד במגרש הזה, ומסביב לעולם מנסים למשוך השקעות באמצעות הטבות מס אגרסיביות. לכן לישראל אין ברירה אלא להשתלב בכללי המשחק, גם אם הם מעוותים.
בנוגע להטבת המס בחניות: שוב, הגיוני מאוד־מאוד, אבל קשה לי לדמיין שזה עובר את המעסיקים והעובדים.
4. הצעד השלישי שמציע שראל: ביטול הפטור ממס שבח לדירות יחידות. שראל מבקש להטיל מס שבח על רווח ריאלי (בשיעור השווה למס המוטל על רווחי הון) על כלל הדירות למגורים בעת המכירה, במקרה שמשקיע בדירה (יחידה או לא יחידה) יבקש לקבל הכרה בהוצאות ריבית על הלוואה או משכנתה שלקח לצורך רכישת הדירה, הרווח הריאלי בעת מכירה הדירה ימוסה כהכנסה מיגיעה אישית (עבודה) ולא כרווח הון פסיבי.
שראל מציע שמס השבח לא יחול על דירות יחידות שהיו קודם לכן פטורות ממס שבח ויימכרו בשלוש השנים הראשונות מתאריך חקיקת החוק. בנוגע לדירות יחידות שהיו קודם לכן פטורות ממס שבח ויימכרו בשנה הרביעית מתאריך חקיקת חוק זה, תינתן הנחה של 75% בתשלום המס.
לגבי דירות יחידות שהיו קודם לכן פטורות ממס שבח ויימכרו בשנה החמישית מתאריך חקיקת החוק, תינתן הנחה של 50% בתשלום המס. לגבי דירות יחידות שהיו קודם לכן פטורות ממס שבח ויימכרו בשנה השישית מתאריך חקיקת החוק, תינתן הנחה של 25% בתשלום המס. המשמעות של הצעת שראל: גם אם אתם בעלי דירה יחידה ואתם מוכרים אותה, תשלמו מס שבח (מס רווח הון), בניכוי הוצאות ריבית על משכנתה. שוב, זו הצעה טובה, אבל ספק אם תתממש לנוכח הזעם הציבורי.
מה שעשוי לעבור הן שתי הצעות שהעליתי בעבר בתחום הנדל"ן, שיש להערכתי סיכוי גדול להתממשותן: הראשונה - הפטור על הכנסות ממס על שכר דירה עד תקרה מסוימת (השנה תקרת הפטור עומדת על קצת יותר מ־5,000 שקל). לפני כמה שנים ערכו באוצר אומדן גס של פוטנציאל הגבייה ממס על שכר דירה, בהינתן שיעור מס תחילי של 10% מהשקל הראשון. המסקנה הייתה שהמס הזה עשוי להניב עד שני מיליארד שקל (שוב אלו הערכות גסות בלבד) בשנה. עם זה, צעד כזה אינו יכול לעמוד לבדו.
הבעיה היא שאם מבטלים את הפטור על שכר דירה, צריך לבטל את מס הרכישה על דירה נוספת כדי לשמור על ניטרליות במיסוי בין שוק הנדל"ן לשוק ההון. למה הכוונה? הרי בבורסה אין מס מחזור, השקול למס רכישה, נוסף על מס דיבידנד שקיים בשוק ההון (שקול למס על שכר דירה בנדל"ן) ומס רווחי הון (שקול למס שבח על דירות להשקעה בנדל"ן). אני מעריך שמס כזה, מהשקל הראשון, יכניס הרבה מאוד ממי שכרגע מעלימים מס.
מס אחר, שאותו הצעתי בעבר, הוא מס רכוש על קרקע לא בנויה. הטלת מס כזה יכולה לתרום להגדלת היצע הדירות, בייחוד במרכז הארץ, שם חלק הארי של הקרקעות מוחזק בידי גורמים פרטיים - חברות ויחידים. גם אם לא יגדל היצע הדירות, יגדיל מס כזה את ההכנסות ממסים ויתרום לצמצום אי־השוויון. ידוע שרמת אי־השוויון בהון גבוהה לאין שיעור מאי־השוויון בשכר. עד 1999 הונהג בישראל מס רכוש, במטרה לצמצם את אי־השוויון הנובע מבעלות על קרקעות.
עד אותה שנה, יחידים שהחזיקו בבעלותם קרקע לא בנויה, פרט לקרקע חקלאית ולקרקע המשמשת לחקלאות, חויבו במס שנתי בשיעור של 2.5% משווי הקרקע. מי שעבורם הקרקע הייתה מלאי עסקי, חויבו בשיעור מס של 1.2%. מינואר 2000 ירד שיעור מס הרכוש לאפס. כלומר חוק מס רכוש על קרקעות לא בוטל, רק שיעור המס ירד. לכן יוזמה להחזרת המס הזה, גם בשיעורי מס אחרים, תהיה כרוכה בתהליך חקיקה פשוט יותר מאשר חקיקת חוק חדש.
5. השורה התחתונה: צריכים עוד צעדים כדי להקטין את הגירעון ולא יהיה מנוס, כפי שאני מדגיש פה שוב ושוב, מטיפול בצד הכי חשוב של ההוצאות הממשלתיות: השכר והפנסיות התקציביות בסקטור הציבורי. אלו הצעדים שיקבלו תמיכה כללית מהציבור הרחב, פרט כמובן ל"חתולים השמנים" של הסקטור הציבורי, וזו ההזדמנות של כ"ץ להנהיג מהלכים שמעולם לא חלמו עליהם.
6. ד"ר שראל מדגיש בנייר העמדה שלו את ההצעות של כלכלנים בכירים להימנע מהפחתה מיידית בגירעון, אך להודיע על תוואי יורד של הגירעון בשנים הבאות, כך שההפחתה של הגירעון המבני תתחיל בשלב מאוחר יותר (למשל ב־2022) ותהיה הדרגתית מאוד (למשל 0.5 נקודת אחוז תוצר בשנה). מה שאותם כלכלנים אומרים הוא: אל תחנקו את המשק עכשיו, כי בלאו הכי הוא במצב לא פשוט, תנו אוויר לנשימה ותתחילו להוריד את הגירעון המבני בעוד שנתיים.
שראל מדגיש כי ההצעה מתעלמת ממה שהוא מכנה ה"כלכלה הפוליטית" - ואני מסכים איתו לחלוטין: מדובר בהבטחות עתידיות, שעלולות להתרסק במבחן המציאות. לדבריו, בעשור האחרון הוכח שוב ושוב שקל מאוד לחוקק יעדי גירעון עתידיים, אך קשה מאוד לעשות את הקיצוצים הנדרשים בגירעון כשהעתיד מגיע. ברירת המחדל הפוליטית היא לשנות את החוק ולדחות את הפחתת הגירעון לעתיד. וכשהעתיד מגיע, לשנות שוב את החוק ולדחות את הפחתת הגירעון לעתיד. בין 2015 ל־2018 שונה החוק להפחתת הגירעון שלוש פעמים.
בכל פעם הועלו יעדי הגירעון כלפי מעלה, תוך דחיית מועדי ההפחתה העתידיים. בכל פעם הדבר נעשה ללא שום הצדקה כלכלית או חברתית, אלא רק כתוצאה מהקושי הפוליטי לקצץ בהוצאות הממשלה ולהעלות את נטל המס. כתוצאה מכך הודעה על הפחתה עתידית בגירעון בכלל אינה נתפסת כאמינה בעיני הציבור, המשקיעים וחברות הדירוג, והתועלת שבהבטחה עתידית כזאת היא אפסית או אף שלילית.
שנית, דחייה של מועדי הפחתת הגירעון עלולה להסתיים בסופו של דבר בהעלאה "טיפשית" של שיעורי מס, כגון שיעור המע"מ או מדרגות מס ההכנסה, שפוגעים פחות בבעלי עניין, אך פוגעים הרבה יותר בצמיחת המשק וברמת החיים של כלל האזרחים. במילים אחרות: חקיקה עתידית על יעדי גירעון היא בהרבה מקרים סיפורי אלף לילה ולילה. כשמגיע רגע האמת, או כבר לפני הרגע הזה, הולכים לפתרונות הכי קלים: העלאת מע"מ או מסי הכנסה ליחידים ולחברות, במקום ללכת למקומות המאתגרים יותר ולהתמודד עם קבוצת לחץ.
חשוב גם לזכור, כפי ששראל מדגיש: אם יש טייס אוטומטי שמעלה את ההוצאה הציבורית המבנית (מלבד להתמודדות החד־פעמית עם הקורונה), ברור שצריך לנקוט פעולות מיידיות לקיזוז הגידול הזה. בעבר הציע שראל להעביר באופן מיידי את כל תשלומי הביטוח הלאומי מהמעסיק למועסק. למגזר הציבורי זה יחסוך בערך 8 מיליארד שקלים בשנה בהוצאות שכר ישירות, חוץ מההקטנה בתשלומי דמי אבטלה כתוצאה מהירידה הצפויה באבטלה.
זו הצעה מצוינת, אך גם כזאת שצפויה להיתקל בהתנגדות של הלובי ההסתדרותי. בסופו של דבר יצטרך כ"ץ לבחור בין הצעדים "הפשוטים" (העלאת מע"מ ומסים ישירים) לבין הצעדים המאתגרים מול קבוצות לחץ (קיצוצים בשכר ובפנסיות, ביטול פטורים ועוד). במה הוא יבחר? לפי ניסיון העבר כ"ץ דווקא לא מהסס לפעול נגד קבוצת לחץ, בייחוד נגד הלובי ההסתדרותי. נקווה שכך יקרה גם הפעם.