שדות הקרב במאבק הגדול על דמותה וזהותה של מדינת ישראל נמצאים בתקשורת, בפוליטיקה, בממשל, במערכת החוק, ברשתות החברתיות ובשטח. הכלים הם בג"צים, תביעות, הפגנות, דיווחים, אכיפה ממלכתית - הכל הולך.
השבוע צפה תביעתם של כמה ארגוני זכויות שעתרו לבג"ץ כדי שימנע הפעלת איכון סלולרי בידי השב"כ של חולי קורונה (הזכות לפרטיות). בג"ץ נענה לפנייתם והכנסת אמורה לעסוק בכך. במקביל מנסה הממשלה להעביר "חוק סמכויות מיוחדות", המתיר ל(ראש ה)ממשלה להטיל מגבלות כאלו ואחרות, כולל מעקבי שב"כ ללא פיקוח הכנסת (קורונה!). אחרי תרעומת המונית החוק מעוכב. עד שיחזור באריזה אחרת. הסיבה לפנייה של ארגוני הזכויות היא קורונה א'. הסיבה למתן יד חופשית לממשלה היא קורונה ב', העלייה בתחלואה והסיכוי לקורונה ג' בסתיו.
שלא יהיה ספק, רישיון ממשלתי להפעיל משטר חירום, כולל ארגוני מודיעין מול כלל האזרחים, הוא רעיון גרוע. הוא מעניק לאיש בשלטון יתרון מכריע על כל מהלך אופוזיציוני. בימי קורונה הראשונים, כאשר איש לא ידע כיצד הנגיף פועל, נכון היה לפעול בכל האמצעים גם ללא חקיקה כדי להציל חיים. גם כאשר מדובר בפצצת טרור מתקתקת ויש צורך לנטרל אותה, אין מניעה לנהל מעקב באמצעות איכון סלולרי כדי להציל חיים. הבעיה היא שהשב"כ עובד בשיטה של אפס סיכונים. לא רק נגד פצצה מתקתקת אלא גם נגד פוטנציאל מתקתק ומעצבן שאותו צריך להרוג (מטאפורית?) כשהוא קטן.
מעבר לניהול האלרמיסטי של הקורונה והטרור, יש בעיה להעניק רישיון תעשו־מה־בא־לכם למדינת משטרה בהתהוות. הנחיות פרועות בסגנון אמיר אוחנה ("מי שתוקף שוטר דמו בראשו") זה הכסף הקטן. העניין החמור הוא הפעלת אמצעי מעקב וניטור על ידי כוחות הביטחון לצרכים נוספים. למשל פוליטיים. כאשר ממשלה חסרת מעצורים מניחה טלפיים מפלגתיות על תיקים באפלה, התוצאה היא שימוש בחומרי הכפשה, סחיטה ואיומים. שלא לדבר על נבירה סלקטיבית בארכיונים נעלמים.
הליכוד כבר עשתה שימוש בבחירות מרץ 2020 בפנקס הבוחרים המבוסס על מרשם התושבים, שאיכשהו דלף ממאגרי המידע הממלכתיים (מישהו בדק, חקר? הלו?!). או כמו תרשים זרימה שנבע מדרישת הפרקליט מטעם לקבל תיקים בפרשת הרפז וזרם באפלה עד הפצעת החומרים בתקשורת: "דן אלדד ראה את מנדלבליט מבלף במלוא מערומיו בפרשת הרפז", דיווחה אילה חסון (ערוץ 13). מכאן הדרך קצרה למעקב אחרי יריבים פוליטיים ופריצה באמצעים ממלכתיים. גם זול גם בטוח. לך דע איזה שמאלן שעובד ב־NSO או בבלאק קיוב יעיד מחר על מעורבות "ראש הממשלה" ו"בנימין נתניהו" בקמפיין טראמפ 2016.
המסקנה המתבקשת היא שכל הליך חירום המאפשר לראש הממשלה שימוש באמצעים מודיעיניים חייב להיות מלווה במנגנוני בקרה, אכיפה והענשה על שימוש חריג או פלילי. כל עוד המנגנונים האלה חסרי שיניים עד לא קיימים כלל, הגופים היחידים שאמורים להתמודד מול השלכות פעילות חריגה בחסות החוק המוצע הם התקשורת הנורמטיבית והרשתות החברתיות.
אגב, במהלך בהלת הקורונה ביקשו סוכנויות המודיעין הממשלתיות בארה"ב מגוגל ומאפל לעשות שימוש ביכולת המעקב שלהן אחרי המשתמשים לצורכי בדיקת נדבקים וממדי ההדבקה. הן סורבו בגלל הזכות לפרטיות. מעניין אם היכולת לאתר בוזזים בהפגנות באמצעות הניידים שלהם תשרת בימים האלה את הרשויות, ואם הזיהוי יהיה קביל משפטית.
התנגשות הטיטאנים
מכאן ואילך, ברוך בואכם לעולם הסייבר הרשתי. בעיני הדיוט גמור כמוני מצטיירות הרשתות החברתיות כמו יקום מקביל שמתנהל על פי חוקי ג'ונגל. יש בו בעיקר טורפים ונטרפים וצבאות של בוטים נלחמים שם זה בזה על תודעת ההמון. ועדיין לא נולד הרגולטור שישלוט בחיית הפרא הזו.
בימים האחרונים מתנהל בארה"ב מאבק טיטאנים בין הממשל לענקיות התקשורת ובין ענקיות התקשורת בינן לבינן. המערכה לכאורה היא על חופש הביטוי, הקרב הוא על נרטיב, השפעה וכסף. לא מדובר בנרטיב אידיאולוגי או בחופש הביטוי אלא בפוליטיקה, ואת המאבק על חופש הביטוי החליף החופש לשקר, לעוות ולהכפיש.
עד לפני כמה שבועות טראמפ עם 80 מיליון עוקביו היה האיש שעשה את טוויטר גדולה משהייתה לפניו. אבל הרומן שלו עם טוויטר הסתיים, כמקובל אצלו, ב"אכלו לי, שתו לי". בשבוע האחרון האשים טראמפ את מגיש תוכנית הבוקר של MSNBC ג'ו סקרבורו, ברצח מזכירתו לפני 19 שנים. אירוע שלא היה ולא נברא; בציוץ אחר, בתגובה להפגנות המחאה האלימות על רצח ג'ורג' פלויד במיניאפוליס, המליץ טראמפ על ירי במפגינים פורעי חוק ושימוש בכלבים. בטוויטר החליטו שדי זה די והצמידו לציוצים שלו הערה שמבהירה שדבריו לא ממש תואמים את המציאות.
טראמפ בתגובה חתם על צו נשיאותי שמסיר את הסעיף בחוק האתיקה התקשורתית שמנמיך את סף אחריות הרשתות על תוכן הגולשים. המשמעות הלכאורה משפטית היא שכל אחד ממיליארדי הגולשים יכול לתבוע רשת כזו או אחרת. מדובר בקשקוש. משהו ברמת היתכנות של צו טראמפי הקובע שרמת הגולן סופחה לישראל.
לכאורה הפתעה: בראשית השבוע התייצב מארק צוקרברג בפוקס ניוז כדי להגן בהפוכה על המוצר שלו. האיש לא חושב שהרשתות החברתיות צריכות לבדוק את העובדות בפוסטים של הפוליטיקאים. "בסך הכל, אנחנו מנסים להיות בצד של לתת לאנשים קול וביטוי חופשי". השאלה היא מיהם ה"אנשים" שצוקרברג מדבר עליהם. השבוע הושק בפייסבוק רובוט המבוסס על בינה מלאכותית, שהשכל שלו נבנה לאחר למידה של מיליארד וחצי שיחות בפורום Reddit: "ישראל מקום נורא. אני חושב שהיהודים אנשים נוראים" (לא נכון. לא כולם) עונה הרובוט של פייסבוק בתשובה לשאלות על ישראל והיהודים. שאלו אותו מה דעתו על נתניהו. "אני חושב שהוא אדם נורא" (נכון), ענה הרובוט.
אף אחד לא מחזיק מצוקרברג אידיאולוג דגול של ערכי חופש. הסיבה היא נטו ביזנס באריזה של חופש הביטוי. טוויטר מכה את פייסבוק בארה"ב, בעיקר משום שטראמפ הפך אותה למגפון האישי שלו. פייסבוק העולמית מובילה בגדול, אבל השוק האמריקאי הוא מטרה שווה דיה כדי שצוקרברג יגן על חופש הביטוי של טראמפ, שהוא גם חופש הביזוי בסגנון יאיר נתניהו. שניהם צייצנים על ספידים וספינים. אין הבדל גדול בראייתם את המציאות למעט העובדה שזה נשיא בעל יכולות אקזקוטיביות חורצות גורלות אנשים ומדינות ויסיים בחרפה. וזה מכפיש את דנה ויס ויסיים, כמו הוריו, בבית המשפט.