"הילד בן 80, יש לו קול גבוה", זו אולי הכותרת ההולמת ביותר לציון הגיעו של הזמר והפרפורמר המיתולוגי טום ג'ונס לגיל גבורות. כן, כן, מי שנחשב לאחד מסמלי הסקס הגדולים של עולם הפופ בסיקסטיז ובסבנטיז והשפיע על דורות של זמרים כבר לא ילד, על אף שכששומעים אותו ורואים אותו על הבמה, הפרפורמנס שלו לא מהווה הסגרה לגילו.
ג'ונס, החתום על אינספור קלאסיקות בביצועו, בהן: Delilah, It’s Not Unusual, Sex Bomb, What’s New Pussycat, I Who Have Nothing, Love Me Tonight, She’s A Lady, Without Love, Green Green Grass Of Home ו-I’ll Never Fall In Love Again נחשב לתופעה בשמי הפופ, הן בשל קולו העוצמתי (והאופראי קמעה) שאין שני לו, הן בשל הביצועים המחוספסים לשיריו, בשל ריקודיו הפנומנליים (והמוזרים לעתים) על הבמה ובשל הסקס-אפיל והכריזמה החושנית שגרם ללא מעט מעריצות להשליך עליו תחתוניהן במהלך ההופעות.
הפעם הראשונה בה נחשפתי לשמו של ג'ונס הייתה בערך בגיל 12, כשאבי הביא הביתה דיסק אוסף של כוכבי שנות ה-60 ובו ביצוע בעיבוד מחודש (שאישית, פחות אהבתי, אבל זה עניין אחר) ל-Delilah שבזמן אמת די הוטל וטו עליו בשל תיאורו גבר שהורג את האישה שהוא אוהב לאחר שמצא אותה עם גבר אחר. הטקסט הבלתי שגרתי, הלחן הוואלסי והביצוע המחשמל של ג'ונס גרמו לי להסתקרן ולרצות לגמוע עוד מהזמר הזה, שעד אז לא הכרתי.
בהמשך רכשתי את תקליטי הויניל שלו מימי הזוהר משנות ה-60 וה-70 לצד תקליטי הופעות חיות ושמתי לב לייחודיות שלו, שגם כשהוא מבצע גרסאות כיסוי לשירים שהתפרסמו בביצועם של אחרים, הוא נוסך לתוכם את האינטרפרטציה האישית שלו והנימה ה"טום ג'ונסית" המכשפת שגורמת להתאהב בשיר מחדש.
למעשה, ג'ונס הוא אחד מאחורי המוהיקנים של התקופה ההיא של הסיקסטיז שעדיין מופיע, שר וממלא אולמות (ולא בצורה פתטית), ממש כמו פול אנקה, אלטון ג'ון, אנגלברט האמפרדינק (שהיה מעין המקבילה לו בתקופה ההיא) ורוד סטיוארט.
זכיתי בעשור האחרון לנכוח בשתי הופעות שלו בהיכל "מנורה מבטחים" בתל אביב, האחת ביוני 2017 והשנייה ביולי 2019, בשתיהן ביצע כמעט את אותם השירים (שלצד הקלאסיקות שלו, נטו לכיוון הגוספל, הבלוז והסול לצד הביצוע הידוע והמוכר שלו ל"מיי יידישע מאמא"), לא הראה שום זיג של זקנה והוכיח כי גם בסוף שנות ה-70 לחייו, עדיין כוחו במותניו.
הוא נולד בוויילס ומגיל מאוד קטן נמשך למוזיקה. בילדותה רותק למיטתו עקב מחלת השחפת, תקופה שטען בראיונות שהייתה מכוננת עבורו שכן כל שנותר לו לעשות באותה עת היה להאזין למוזיקה של אליליו, אלביס פרסלי, ליטל ריצ'ארד, ג'רי לי לואיס ובאדי הולי שסחפו אותו, ככל ילד בשנות ה-50 לתוך נחשול הרוקנרול.
בגיל 16, לאחר שהתחתן והפך לראשונה לאב בגיל 17, עזב לימודיו והחל לעבוד בעבודות מזדמנות.
לאחר ניסיונות כושלים לפרוץ כסולן להקת קצב (ככל נער בתקופה ההיא שרצה להיות חבר בלהקת קצב כמו "הביטלס"), פרץ ג'ונס עם להיטו It’s Not Unusual. השיר, שהעפיל למקום הראשון במצעד הפזמונים הבריטי, למעשה סלל לג'ונס את הדרך גם לקריירה מצליחה בארצות הברית ובשנת 1965 הוא אף שר את שיר הנושא לסרט "כדור הרעם" (Thunderball) מסדרת סרטי ג'יימס בונד שזיכה אותו בפרס גראמי ראשון.
מכאן החלה חרושת שמועות על אורח חייו הפרוע כרודף שמלות, כפרובוקטור עם השיר Delilah כאמור ובעיקר כזמר שהופעותיו החיות לא נופלות מקולו המיוחד ובשנות ה-60 וה-70 הפך ג'ונס לאחד הכוכבים הגדולים בסצנה, הן בשל הופעותיו הסנסציוניות בלאס וגאס (שם התחבר מאוד עם אלילו, אלביס פרסלי), הן בשל תכנית הבידור הפופולרית שהנחה ברשת ABC האמריקאית – This Is Tom Jones ובה אירח את מיטב אמני התקופה (גם ישראלית משלנו, אסתר עופרים) והן בשל הוורסטיליות שבשיריו: הוא גם שר רוקנרול פרוע, גם בלדות נוגות, גם נגע בקאנטרי ובלוז ואפילו שר שירי "כנסיות".
בסוף שנות ה-70, כשהפופולריות שלו החלה לדעוך, הוסיף ג'ונס להקליט אך התמקד בעיקר בהופעות והתמקד אף בשיתופי פעולה עם שלל אמנים. בשנת 1999, רגע לפני יום הולדתו ה-60, העפיל שוב, אחרי שנים, למקום הראשון במצעדי האלבומים בבריטניה עם האלבום המופתי Reload בו ביצע קאברים עם שלל אמנים ידועים. בשנת 2000, בגיל 60, כבש את מצעדי ההשמעות עם הלהיט Sex Bomb שבישר על הפופולריות החוזרת לה זכה מחדש.
ג'ונס תמיד יודע להמציא עצמו מחדש, וזה ניכר גם בהיותו אחד משופטי "דה וויס" בריטניה שם שר, משתובב וצוחק עם המתמודדים והקולגות שלו לעמדת השיפוט. הוא השתתף בלא מעט סדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע, הן בתפקיד עצמו והן כשחקן, ומי מהדור שלי (ילידי סוף שנות ה-80) לא זוכר את השפעתו על דמותו של קרלטון בסדרה "הנסיך המדליק מבל אייר" (בה התארח ג'ונס) עם הריקוד המשעשע.
לסיכום, מזל טוב, סר טום ג'ונס, תודה על שירים נהדרים ומי ייתן ונתראה בהופעה הבאה שלך בארץ, אם ירצה השם (והקורונה).