חדר משלו: הפרויקטים החדשים של ארקדי דוכין בהשראת הנגיף

היה בעולם הקורונה/ בוא נגיד בשבועיים הראשונים שבו/ סוג של תקווה/ למרות הכאב והפחד/ סוג של אמת/ אנשים הפסיקו לנגוס זה בזה/ נכנסו פנימה/ חשבון אישי/ אני כתבתי מלא, הלחנתי בלי סוף/ ועכשיו התחלנו לצאת/ לאן? חזרה לגן חיות/ השיניים חדות/ מתו מלא אנשים/ אלימות בכבישים, במשפחה/ השכנים מכינים הפתעות/ בקיצור אני נגד וירוסים/ ובטח לא בעד המחלות והמוות/ אבל המגיפה הראשית ששוב באוויר/ מכה בנו, הורגת אותנו, רגע רגע/ שעה אחר שעה, יום אחר יום/ זה חוסר הקשר בינינו”.

מאז שהגיע הנגיף מסין והתנחל בחיינו על כל המשתמע מכך, לכולם יש מה לומר עליו, לבקר, לקטר, להתמרמר, פה ושם אף לשחרר מנהמת הלב שיר. ברם, ארקדי דוכין, מחשובי היוצרים בזמר העברי העכשווי, איננו מסתפק בכך. אחוז סערת רגשות הוא הוציא בשבוע שעבר, ביום הולדתו ה־57, עם חברו נמצ'ק, הוא המשורר והמוזיקאי ; גולן, את “קורונה טיימז – גל ראשון”, אלבום ראשון המתייחס כולו לנגיף הקטלני ולהשלכותיו והוא נמכר כעת בסטרימינג.

“תם עידן האלבומים הפיזיים”, דוכין משמיע תרועת אשכבה. “הכל עבר לדיגיטל, והמטרה העיקרית שלנו היא לתעד באמצעות האלבום את התקופה. מכאן שמו של האלבום, שהעטיפה שלו מזכירה עיתון אי שם בעולם. הקורונה לא רק שלנו. אנחנו חלק מתופעה גלובלית, שבה עולה השאלה אם הקורונה היא מחלה או תרופה, כפי שעולה מהשיר הפותח ‘קורונה טיימז'”.

בשיר “אהבה זה ריחוק”, מכינים לנו השניים הפתעה. “כאן השתמשנו במשפט של ביבי”, הוא חושף. “'אדוני, ראש הממשלה, לא חידשת שום דבר', רצינו להגיד לו. הרי רוב הזמן אנחנו מתנהלים במין ריחוק. למדנו לשנוא ואנחנו לא יודעים איך לאהוב”.

בשיר “יותר מדי” יוצאים דוכין וחברו נגד תרבות הצריכה, שמקבלת משמעות אחרת. “פתאום שומעים את אביב גפן מצהיר כי לא יקנה יותר מדי מותגים, אם כי לך תדע כמה זמן זה יחזיק אצלו מעמד”, אומר דוכין. “טכנולוגיה זה מגניב, אבל זה שדוחפים לנו כל שני וחמישי איזה דגם חדש של אייפון, מה שמריח כמו איזה תעלול שבא לנצל אותנו, בין השאר באמצעות השתלת וירוסים, הפך לאופנה מטומטמת”.

לדברי דוכין, השיר “הגשם בישר” מבטא אותו יותר מאשר כל שירי האלבום: “כשהתחיל הגשם הראשון בתקופת הקורונה, קמתי בלילה עם תחושה שהגשם הזה מביא איתו איזשהו מסר. זה בא לי ככה ברומנטי. ‘הגשם בכה בשבילנו לאביב טוב יותר/ זה בא מעצמו או המצאנו את היום הזה/ איש איש בביתו, בארצנו ריקה מאדם', כתבתי. כי מה? ‘הגשם בישר על שינוי, אך פחדנו לראות/ דיברו על עזרה ופיצוי וים חלומות/ לא בא השינוי וגרוע מזה החלום נעלם.../ הגשם פסק ואיתו התקוות לעולם חדש'. כן, כן, לא רק אצלנו, אלא בכל העולם”.

והשיר המסיים “היינו כחולמים”?
“לא ראינו את האמת. היא חלפה לידנו, כשלא שמנו לב לעולם היפה שבו אנחנו חיים. התמכרנו לאיזשהו חלום חומרי וטכנולוגי ונסחפנו לאשליה שהקדמה תציל אותנו, מה שלא קורה”.

חלק מהמרוץ
שני היוצרים מחוברים רוחנית, אבל באים מרקעים שונים. לעומת דוכין, העולה החדש לשעבר, עמיתו הצעיר ממנו בדיוק בעשור הוא נכד לשניים ממייסדי קיבוץ עין שמר וחבר בלהקת “דה גולדמן בראדרס”, וגם עובד בחינוך ועוזר לילדים עם קשיי למידה. דרכיהם הצטלבו לפני שמונה שנים בשיעורי הקבלה של הרב לייטמן. 

“ארקדי ואני עוסקים די הרבה זמן ביצירה משותפת”, מעיד גולן, שמצטנע זה מכבר בחבורת הנגנים המקיפה את דוכין. “אמן לא נמדד על פי רמת הפרסום שלו”, קובע דוכין. “זה שאני מפורסם, לא עושה אותי יותר טוב ממי שלא מפורסם. יש המון כישרונות אמיתיים, שהתקשורת נוטה לדחות ולהשכיח. זאת אותה תקשורת שמחפשת להצית מדורות ולסמן דמויות על ידי הפיכתן למעין ליצנים, כמו פרופ' יורם לס. ככה היא התקשורת, כמו לווייתן שבולע הכל”.

בבוא הקורונה התגבר קצב השיחות בקו עין־שמר־גבעתיים, עירו של דוכין. “פתאום נהייתה נכונות לעצור ולהקשיב זה לזה, שעה שאנחנו חולקים אהבות משותפות לתרבות”, סח נמצ'ק. “פתאום התפנינו מכל המרוץ והמרדף של החיים, מה שקוראים לו שגרה או נורמליות. אז עלה בנו הרצון לעשות מעין חשבון נפש, לחזור לעבודה יצירתית, שאולי קצת שכחנו אותה. עם ארקדי זה זורם בטבעיות. יש לו היכולת להיכנס לתוך יצירה ולחלוק אותה עם מישהו בלי שום שיקולי אגו. היום זה משהו די נדיר”.

“הסיפור של הקורונה תפס אותי בסיבוב עם ‘החברים של נטשה'”, מעיד דוכין. “זה חלק ממרוץ שבו אמנים רוצים להוכיח, להצליח. המשך של משהו שהיה פעם, אם כי כרגע לא יצירה של אמנות אמיתית. הקהל דורש, הקהל מקבל. העיקר שהוא נהנה, אם כי לא בטוח שאמנותית היה בכך הרבה טעם. סיפקנו את הסחורה, אפשר לומר. ומה מעבר? אז הגענו לקורונה. בבת אחת כל העולם השתתק. 

הייתה שתיקה יפה, שבה ניתן היה לשמוע ציוץ של ציפורים יותר מאשר רעש של כלי רכב. למרות הסכנה, השתיקה עשתה לנו טוב. חוץ מהשירים שכתבתי עם נמצ'ק, בבת אחת יצאו ממני לפחות עוד 100 שירים. אפילו הלחנתי מחזה של ולדימיר ויסוצקי על עליסה בארץ הפלאות”.

בתור שף, העברת את הסגר בבית בבישולים?
“לא, דווקא ירד לי התיאבון בזמן הזה והפרעות האכילה שלי נעלמו. במקום לבשל, מצאתי את עצמי יותר ליד הכיור, עוסק בשטיפת כלים”.

למשפחת דוכין אין מדיח?
“יש, אבל ככה זה יצירתי יותר, אפשר להרגיש בידיים”.

ארקדי וסימה דוכין, זמרת גם היא, הם הורים למאי בת ה־15 ולים בן התשע. “התקרבנו יותר בזמן הקורונה”, הוא מספר. “יכולנו לדבר בינינו כמה שרצינו”. 

לדבר ולעשות מוזיקה.
“יש כיום ציבור שפוי שלא מחובר לסיפורים שמנסים למכור לו תוך כדי שיח של אלימות אינטלקטואלית. לציבור הזה, שמוכן לשמוע מוזיקה טובה בלי ללכת עם העדר, נועד האלבום שלנו. אני מאמין שיש בו משהו מדויק, שמבטא קולות של הרבה אנשים, אלה שחשוב להם להגיד משהו, אבל לא יודעים איך”. 

מה דעתך, זה נגמר?
“איזה נגמר. מדברים על גל שני. אם ייעלם הווירוס הזה, יצוצו וירוסים אחרים, בין אם כלכליים, בין אם אקולוגיים. לך תדע לאיזו אנרכיה יסחוף הג'וקר הג'ינג'י מגבעת הקפיטול בוושינגטון את העולם”.

מתווה של עצמנו
“כמו לכולם, גם לי התבטלו ההופעות" הוא מספר על ההשלכות של הקורונה. "אני באותה סירה עם הרבה אמנים, לא אדם מיוחד. גם לי יש חובות. זה לא תפס אותי מוכן, אבל אני לא מאלה שרצים להפגין. מה עושים? מנסים לחשוב מחוץ לקופסה ולפעול בתחומים אחרים. מי יודע, אולי אחזור לפתוח משהו בכיוון של אוכל”.

וכשאתה רואה אמנים מפגינים?
"אין מקום להפגנות ולמחאות של אמנים. בכאוס שנוצר הממשלה לא יכולה לטפל במגזרים נפרדים, אלא רק במבט הרבה יותר רחב וכך לדאוג לכולם. אם מוכר פלאפל פושט את הרגל, הוא לא יבוא להופעות שלי. לא יהיה לי קהל, מה עשינו פה? אם אני רוצה אותו, עליי לדאוג שהוא יוכל לקנות כרטיס להופעה".

וכשאתה רואה את שאול מזרחי, בעלי מועדון בארבי, שהפך עולמות בהפגנת היחיד שלו?
"שאול מזרחי דואג לעצמו, כמה שכואב להגיד את זה. הייתי מוכן לשבת איתו באהבה ולחבק אותו, אבל כמה שלא יעזרו, אם לחבר'ה צעירים לא יהיה כסף לבוא להופעות במועדון שלו, מה זה יעזור?".

בינתיים דוכין וחבריו מנטאשה כבר מתכוננים להופעה ב־25 בחודש בקיסריה. "על פי מתווה של עצמנו אנחנו נכנסים לחזרות בתיאטרון גבעתיים", הוא מספר. "לגבי החלטות של כוח עליון, אנחנו לא יודעים. לאלוהים יש תוכניות משלו ואני מקווה שאלוהים יהיה איתנו".

מהן הציפיות שלך משר התרבות החדש חילי טרופר?
"אם הוא בא לקחת את התרבות לידיים, שיתמסר לו, ולא יתחיל לדבר על הפלסטינים ועל נושאים אחרים, כפי שעושים שרים שלא ננקוב בשמם. על כל שר להתמקצע בתחום המופקד בידיו. אני לא מכיר אותו ומניח שהוא בחור על הכיפאק, אבל מצפה שיפעל להקמת אנדרטה למאיר אריאל ושיעשו כבוד לעוזי חיטמן, לעפרה חזה, לסשה ארגוב, לזהר ארגוב ולכל אלה שתרמו לתרבות בארץ. כמו שזה הולך עכשיו, את יגאל בשן ישכחו תוך יומיים. יש לכבד את העבר. שילמדו את היוצרים ואת האמנים בבתי הספר. בלי עבר, לא יהיה לנו עתיד. חוץ מזה, הגיע הזמן שיפעלו לעידוד יצירה מקורית, לא חקיינות ולא רק רבי־מכר".

אולי צריך היה להציע לך להיות שר התרבות. 
"לא הייתי ממליץ".

למה?
"כי הייתי יוצר שערוריות".