אני נשואה בשנית, יש לי ילדה בת שבע מהנישואים הקודמים ותינוק בן שלושה חודשים מהזוגיות החדשה. בתקופה האחרונה, לאחר הלידה, אני מנסה ללמד את בתי לקחת אחריות על עצמה, בעיקר בכל נושא ההיגיינה האישית. בכל ערב היא מסרבת להתקלח ולפני האוכל היא תמיד שוכחת או מסרבת לרחוץ את הידיים. אני מרגישה שתמיד אני צריכה לדחוף אותה לזה, ניסיתי כל מיני שיטות אבל דבר לא עוזר. ניסיתי להסביר לה שאם היא לא תבצע את הדברים האלו היא לא תוכל לקבל דברים אחרים שתואמים את גילה, וגם זה לא הועיל. מה עליי לעשות?
“כשאת מבקשת ללמד את בתך אחריות, את למעשה מבקשת ללמד אותה לייצר דברים שייקרו. למשל, אם אני אחראית לארגן מסיבת יום הולדת ואני מחלקת את המשימות בין האנשים, אני כאחראית צריכה לעקוב ולבדוק שאכן הם ביצעו את המטלות כפי שהנחיתי אותם. ילד לוקח אחריות כאשר ההורה הפסיק לקחת אחריות, אבל כרגע את עדיין מהווה את מוקד השליטה, את האחראית, לכן היא לא לוקחת אחריות. אני מחזירה את מיקוד השליטה אלייך כדי שהיא תמקד את השליטה אצלה. את צריכה להפסיק לקחת אחריות על נושא ההיגיינה, לבוא ולהגיד לה שאת לא רוצה לריב יותר על זה ולכן את מפסיקה עם הוויכוחים, גם אם היא לא תתקלח כמה ימים. יחד עם זאת, את אומרת לה שלא תוכלי להגיש לה את ארוחת הערב מכיוון שזו אחריותך כאמא לא להגיש אוכל לאדם עם ידיים מטונפות. אם הן לא נקיות את לא מגישה לה אוכל. בתקופה בין השלב שאת עוזבת את האחריות לשלב שהיא תיקח אחריות, את צריכה להחזיק מעמד עד שהיא תבין. אין שיח, צריכה להיות חזרתיות, שום מילות שבח וכמובן בלי לכעוס. תני לה ללמוד לבד ובסוף זה יהפוך להרגל, זה הופך לאוטומט”.
יש לי ילדה בת חמש וחצי והיא חולת צליאק. בשגרה אני דואגת לתחליפים ולאוכל מגוון, אבל בכל יום הולדת או חגיגה בגן אני מוצאת אותה בשברון לב. היא רוצה את מה שיש לכל החברים, למרות שאני מנסה להציע לה במקום זה מאכלים טעימים שמותר לה. אני משתתפת בצערה ורוצה לעזור לה שלא יישבר לה הלב בכל פעם מחדש, מה עליי לעשות?
“ילדים מתקדמים רק בדרך אחת, כשאומרים ומוכיחים להם שמאמינים בהם, ושיש להם כוחות להתגבר על זה. את מתארת מצב שאת מרחמת עליה ורוצה לעזור לה, אבל את למעשה לא מחזקת אותה כלל. לא מרחמים על ילדים אלא נותנים לגיטימציה לרגשות שלהם. יש לילדה צליאק, נקודה. הסיבה שהיא ממשיכה לרחם על עצמה היא כי לא פיתחת בה חוסן לעניין הזה. את לא באמת מפצה אותה באוזן המן ללא גלוטן, הרי את נותנת לה מה שמותר לה, אבל את מציגה את זה כפיצוי. תרימי ותדחפי אותה קדימה. כשאת רואה שהיא באה עצובה את צריכה לתת לה לגיטימציה, להיות נחושה ולהעביר סוג של ציפייה, כי אם לא נצפה מהילדים הם לא יגיעו לשום מקום. תגידי לה שאת רואה שהיא עצובה, שומעת את קולה המאוכזב ומבינה כמה זה לא נעים עבורה ואפילו מעצבן. צייני שגם את מתעצבנת לפעמים כאשר את לא מקבלת את הדברים שאת רוצה, ואז בעצם נתת לרגשות שלה לגיטימציה. לאחר מכן תגידי לה שאת בטוחה שהיא תתגבר על זה ותתרגל, כי בסוף גם ילדים וגם מבוגרים מתרגלים ומתבגרים, ותציעי לה לשחק במשחק. כך הראית לה שאת רואה ומבינה אותה, יש לה לגיטימציה להגיד ולעשות את זה, ואתן עוברות הלאה”.
יש לי ארבעה ילדים, הבכורה בת 11 והקטן בן שנתיים. כבר תקופה שהבכורה הולכת למיטה בשעה 22:00 ונרדמת רק באזור חצות לאחר סבבים רבים של יציאות לשירותים, והערות שהיא זורקת כדי שאשים לב שהיא שם. אני מקפידה לרוב לא להגיב, אבל אני מודאגת כי היא מאוד עייפה ואני מרחמת עליה. מה אני יכולה לעשות כדי למנוע את זה?
“היא חכמה, אין ספק. היא בעצם מעסיקה אותך, גורמת לך לשים אליה לב כי כנראה שהיא רוצה יותר יחס. היא במשך שעתיים מטרטרת את עצמה רק בכדי להפעיל אותך בכל ערב, למרות שהיא תהיה עייפה מאוד למחרת. אני מציעה לך לנהל איתה שיחה ולהסביר לה שאת דואגת לה כי הגוף שלה בצמיחה והיא צריכה לפחות שמונה שעות שינה. תגידי לה שנדמה לך שהסיבה שהיא מסתובבת שעתיים בלילה היא הרצון שלה להיות איתך ולדבר איתך. אם היא מתביישת ועונה תשובה שלא ציפית לה, המשיכי עם אותה אג’נדה ותגידי לה שבכל אופן את רוצה לנסות דבר חדש כדי שתוכל לישון בשקט וברוגע. תיידעי אותה שהחלטת שבכל ערב כשהיא הולכת לישון את יושבת לידה במיטה עשר דקות מלאות, שבהן תשומת הלב מוקדשת רק לה, ואף ילד או בעלך לא נכנס. אם היא מנסה לתפוס את ידך את מזיזה אותה ואומרת לה שאת זו שמרגיעה, שמלטפת, ושתעבירי לה אנרגיות של רוגע ושינה. תדגישי לפניה כי בזמן הזה אתן לא מדברות, את מעבירה לה את האנרגיות והיא בזמן הזה סופרת עד 6,000. היא עייפה וב־200 היא תרדם מצוין, אבל אם היא נשארת ערה את לוחשת לה לילה טוב ויוצאת. חשוב מאוד שאם היא מנסה לצאת בכל זאת מהחדר תיגשי אליה ותגידי לה ששכחת להגיד לה שמבחינתך היא ישנה כך שאת לא מגיבה יותר”.