הוויכוח הציבורי סביב סיפוח שטחים בגדה המערבית – או בלשון מכובסת, החלת החוק הישראלי ביהודה ושומרון – קצת מזכיר לי את הניסוי של פבלוב. בדומה לצלצול הפעמון אצל פבלוב שגרם לריור אצל הכלבים, כך העלאת המילה "סיפוח" מיד מקפיצה אנשים מימין ומשמאל להגיב מבלי להתעמק בסוגיה. כך גם לגבי צמד המילים "מדינה פלסטינית". גם כאן יש סוג של התניה קלאסית של מי שמיד קופץ ורואה בהן את מקור הסכנה והרוע בעולם ויש מי שחושב שמדובר ברווח ובהצלה לעם ישראל. האחד מנסה לסכל ואם יצליח יברך “הגומל”, והאחר רץ לבית הכנסת הקרוב של אנשי שבטו (כיכר רבין) ומברך “שהחיינו”. אנו הישראלים נהנים מאוד מקיצוניות מחשבתית. או לגמרי בעד או באופן טוטלי נגד.
פתאום מסתבר כי מרגע שתומכי הסיפוח, שלחמו שנים למען השגת יעד זה, נתקלו בצמד המילים הנורא “מדינה פלסטינית”, הם יוצאים בעוצמה רבה נגד תוכנית הסיפוח כי לגישתם מדינה פלסטינית דוחה סיפוח, ואילו על תומכי רעיון שתי המדינות משפיעה מאוד המילה סיפוח כי בשבילם סיפוח חלק מהגדה דוחה את תמיכתם בהקמת מדינה פלסטינית, וזאת על אף שרבים וטובים מתומכי עקרון שתי המדינות (למרות שמעטים תומכים באמת בשתי מדינות, ועל כך בהמשך) מציינים כבר שנים כי על פי המפה שבראשיהם, גושי ההתיישבות יהיו בשטחה הריבוני של ישראל.
כחלק מהשיח הציבורי החפיפי, גם תומכי תוכנית טראמפ וגם מתנגדיה כנראה לא קראו אותה בעיון בעת פרסומה. תומכי השליטה על כל רגב בארץ ישראל לא שמו לב לוויתור הנדרש על פתחת ניצנה ועל חלק מהיישובים הנהדרים – תפארת החקלאות הישראלית – כמו מושב כמהין, כי למה אין דין ניצנה כדין איתמר ויצהר? וגם מתנגדיה, נראה לי, לא שמו לב להקפאת הבנייה בגדה לארבע שנים – עיקרון שהטיפו לו במשך שנים. גם בעניין הסיפוח הגיע הזמן ל”החלמה ספונטנית”, כך בעגה המקצועית מכנים את תהליך הגמילה מאותו רפלקס שעליו כתב פבלוב, ועוצמת התגובה יורדת במשך השנים.
ומילה על השימוש במטבע הלשון: שתי מדינות לשני עמים, שהחליף את העמדה המסורתית של השמאל־מרכז בארץ של “פשרה טריטוריאלית”, מונח שפעם יוסי שריד ציין בפניי את יתרונותיו: “עם מונח זה – פשרה טריטוריאלית – מי שמוכן להשאיר ברשותנו רק קילומטר ומי שמוכן לוותר רק על קילומטר יכולים לחיות יחד במפלגה אחת”. לגבי עקרון שתי המדינות, אני מכיר תומכים מעטים שאכן דוגלים ברעיון זה כלשונו. לא מדינה ריבונית קלאסית הם רואים לצד ישראל, אלא סוג של אוטונומיה פלוס – בלי צבא, בלי שליטה על היוצאים והנכנסים, בלי שליטה על מעברי הגבול, עם מגבלות חמורות על מדיניות החוץ. יותר "מדינה לכאורה" ממדינה אמיתית. מסתבר שכפי שחז”ל אמרו, החיים והמוות ביד הלשון. זו אמירה תקפה ביתר שאת היום.