באוגוסט 2013 כתב חדשות 12 גלעד שלמור הבחין בפורץ שנכנס לדירתו, והצליח להכניע ולאזוק אותו. זה קרה בשעות הערב המאוחרות בדירתו של שלמור בנווה צדק שבתל אביב. אלמוני ניסה לפתוח את הדלת הראשית ומשלא הצליח ניסה להיכנס דרך החלון. שלמור, יוצא יחידת דובדבן, הבחין בפורץ, השתלט עליו, ובמקביל הצליח להזעיק את המשטרה שלקחה את החשוד למעצר. היום, בסוג של סגירת מעגל, יוצא שלמור בסדרת כתבות מיוחדת של ארבעה פרקים בשם “הפורצים" בחדשות 12. הפרק הראשון ישודר הערב (ראשון).
בסדרה מגולל שלמור ראיונות נדירים עם פורצים שחודרים לבתים של כולנו, ומוציא מהם וידויים על שיטות הפעולה המתוחכמות ועל דפוס החשיבה הפלילי. הוא בוחן באמצעות מומחים עד כמה יעילות שיטות הנעילה השונות, פוגש אנשים שהחליטו להקים ארגוני שמירה קהילתיים, ואפילו בודק, האם הכלבים באמת שומרים על הבתים שלנו.
באותו ערב לפני שבע שנים, שבו התרחש המפגש עם הפורץ, בילה שלמור את הערב הראשון שלו עם כתבת חדשות 12 אדוה דדון. “לא הרבה יודעים, אבל זה קרה בפעם הראשונה שאדוה, היום אשתי, הגיעה אליי הביתה, אחרי תקופה שיצאנו יחד", הוא מגלה. "עוד לא סיפרנו לאף אחד כי עבדנו יחד ולא רצינו לטפח ציפיות אצל אנשים שעובדים איתנו. ובאותו ערב בדיוק, לפתע נכנס אליי אדם הביתה, די גבוה. ראיתי אותו מנסה להיכנס לתוך הבית".
רגע, שכחת פרט חשוב, יצאת באותה עת מהמקלחת.
“הפרסומים שהיו אז אכן נכונים. בדיוק יצאתי מהמקלחת, ובעודי עטוף במגבת זיהיתי את האיש הזה, תפסתי אותו ואזקתי אותו. אדוה התקשרה למשטרה. הם הגיעו כשהוא מוכן ובשל למעצר".
זה עשוי להישמע כמו תרגיל שתוכנן מראש בקפידה בכדי לכבוש את לבה של אדוה.
“חברים שלי צוחקים שאני שילמתי לפורץ שייכנס הביתה. (בסרקזם) ברגעים שזרועותיי היו כרוכות סביבו בתנוחת ריתוק, כבר אז הבנתי שיהיה לה קשה לסרב לי".
כבר ידוע מה עלה בגורל הקשר שלכם, אבל מה עלה בגורלו של הפורץ?
“הוא נעצר, הובא למחרת לבית המשפט ושוחרר. כשביררתי, ויש לי את הדרכים שלי לברר, גיליתי שהוא נתפס בשנית מספר ימים לאחר מכן שוב בעת פריצה. אז ברור שהפורץ שזכיתי למצוא אצלי בבית לא כזה מוכשר. האדם שנכנס אליי לבית היה פשוט אדם רגיל. החזקתי אותו בידיים, והוא לא נראה לי אלכוהוליסט או נרקומן, לא היה לו מבט זדוני בעיניים. באותם הרגעים, במבטים החטופים שהחלפנו, הוא היה נראה כמו איש שיצא לעבודה והיה לו יום לא טוב. במהלך השנים נורא סקרן אותי המנגנון הכלכלי שהאנשים האלה מרכיבים ושבבסיסו הם חיים. כי אם את חושבת על זה, יש משהו מאוד דרמטי בעבודה שצריך להיערך אליה כמו לפני מבצע לא צפוי, כשאתה לא יודע מה יקרה בתוך הבית שתיכנס אליו".
אם כך, הפריצה הזו הולידה את סדרת הכתבות “הפורצים".
“כל הפרויקטים הגדולים שבהם אני בוחר לנעוץ שיניים מבוססים על הרצון שלי להעמיק לתוכם על בסיס החוויות האישיות והאירועים שקרו לי בחיים. כמו הפרויקט התיעודי ‘המתמחים’ ששודר לאחרונה, שבו עשיתי משמרת של 26 שעות יחד עם רופאים מתמחים. ליוויתי אותם עם המצלמה הקטנה שלי. ולמה אני מספר לך את זה? כי בשנה וחצי האחרונות היו לי שתי חוויות של בתי חולים מטלטלות, כל אחת מההיבט שלה. איבדתי את סבא שלי בפברואר 2019 אחרי חוויית אשפוז לא מכבדת אנוש שהוא עבר בבית החולים, לצד כל החן, ההילה וההיסטוריה של האיש הזה שהיה כל כך יקר לי. וחוויה אישית נוספת טובה יותר של ניתוח שעברתי באיכילוב באחרונה.
"בשני המקרים, גם כשחוויה אחת הייתה מצוינת ושנייה גרועה, עבר חוט שני אחד – אנשי סגל שעובדים יותר קשה ממה שהם צריכים לעבוד, יותר ממה שנכון מבחינת זכויות אדם. כמו גם הפרויקט התיעודי האחרון שעשיתי על עילי חיות, כשליוויתי את מסע השיקום שלו. זה משהו שאני חוויתי בעצמי כיוצא אחת מהיחידות של צה"ל, כשאיבדתי את חברי אהוד שניאור זיכרונו לברכה שלקה בדום לב לאחר ‘אימון טרטור’, וכששמעתי את הסיפור של עילי לא יכולתי שלא לטפל בזה בידיים עדינות".
אז מה צפוי בסדרת הכתבות “הפורצים"?
“חיסולים בקרב ארגוני הפשיעה או עבירות של סחיטה באיומים, אפילו שחיתות שלטונית, לא ממש מטרידים את הישראלי הממוצע שתפגשי ברחוב. יותר מטריד אותו שמישהו ייכנס לבית וייקח לו את הדברים שבשבילם הוא עבד קשה. בסדרה אנחנו מנסים לתת הצצה פנימית לעבודת היומיום של הפורצים, כולל טקטיקות. יש פורצים מתוחכמים, יש פחות. איתרתי פורצים בעלי רקורד פלילי עב כרס אבל בד בבד הם מסוגלים לפתוח את הלב. הם מספרים הכל על איך נתפסו, על הסכומים האסטרונומיים שהם הצליחו לגנוב. יש אנשים שעדיין מחזיקים סכומי כסף גדולים מאחורי המדיח.
"בכל מה שקשור לאחזקת רכוש לא ניתן לסמוך על אף אחד, לא על מי שהתקין את הכספת, לא על המצלמות, אפילו לא על שליח הפיצה, כי עולם הפורצים מרושת היטב. הם יודעים איפה יש שלל שהם יכולים לקחת. שוחחנו עם אנשים שהרגו את הפורצים בביתם. בדקנו מה קרה איתם מבחינה משפטית. אחד מהם זה איש בן 80 פלוס, ניצול שואה, שבקור רוח מופלא ירה לבדו בשני גברים חסונים ששיחקו לו עם הכספת בבית. שוחחנו עם אנשים שהקימו ארגוני שמירה עצמאיים, מערך אבטחה שלם ומתוחכם שיש ביחידות הכי מובחרות בצה"ל ובשב"כ, ועושים הכל כדי להגן על עצמם. אחד הפרקים שאני הכי אוהב זה הפרק שבו ערכנו ניסוי: הכנסנו פורץ לדירות עם כלבים, התקנו מצלמות ותיעדנו איך הכלב מתנהג. התוצאות מפתיעות".
מה שחשוב
התפשטות נגיף קורונה גרמה לדחייה של כמה חודשים בשידור סדרת הכתבות. אך באופן מפתיע מוצא כתב חדשות 12 המון יופי במגיפה העולמית ששיבשה את שגרת חיי אזרחי העולם. “אני חושב שכל מי שהתמזל מזלו להמשיך להחזיק בעבודה ובפרנסה, הצליח לראות הרבה מאוד יופי בתקופה הזאת", הוא אומר. "כמובן שלבי עם מאות אלפי האנשים שלא הצליחו לחזור לשגרה, אבל מי שהצליח לשמור על שגרה יחסית מצא נקודות חן ואור בתקופה הזאת, שפותחות עיניים. עבדתי מאוד קשה בתקופה הזאת בשידורים ובכתבות ברמה היומיומית, אבל כשלא עבדתי הייתי בבית במלוא מובן המילה. לא שחיתי ולא הייתי בחדר כושר ולא נפגשתי עם חברים. הייתי כל כולי בבית ובמשפחה. במידה מסוימת אני מודה למזלי הטוב על התקופה שאפשרה לי להתעמק באדוה ובאילן (בתו - מ"ל). הייתה תקופה של התכנסות ופתאום התבהר מה חשוב יותר ומה חשוב פחות".
היית הכתב הראשון שנכנס ממוגן מכף רגל ועד ראש למחלקת הקורונה בבית החולים.
“נכנסתי ראשון למחלקה המיוחדת לקורונה באיכילוב, שנקראה הצריף. הקצבתי שעתיים לצילומים, התלבשתי בדיוק על פי הנהלים עם מסיכות ומיגונים וזו הייתה חוויה מדהימה, גם בגלל הסיפורים המיוחדים של האנשים, כמו התייר האמריקאי שהגיע לישראל והתגלגל לבית חולים כשהוא אפילו בלי מזוודה. ישראלים דאגו לו לבגדים, אבל הוא היה מאוד גבוה והתהלך בבית החולים עם מכנסיים שהגיעו לו עד הקרסול. מצד אחד, זאת הייתה מחלקה של אנשים חולים בנגיף שהכי העסיק את הציבור, ומצד שני, הם נראו מצוננים קלות.
"היה פער בין העצימות הנמוכה בפועל לבין הדרמה שהתחוללה. היה משהו קצת מטלטל בלראות את הזהירות המופלגת של אנשים שנכנסים למחלקה למול האנשים שהשתעלו קצת. ראיינתי במחלקה חולי קורונה שהשתעלו עליי, על הפנים שלי וסביבי, והשיעול הזה היה כמו פסקול שליווה את אותה כתבה. אבל כשיצאתי משם הרגשתי נגוע. לפני כן הייתה לי התלבטות גדולה כי הייתה לי ילדה בת חודשיים וחצי בבית, ובלילה הראשון אדוה הודיעה לי שאני לא ישן במיטה שלנו אלא בחדר האורחים. אז ישנתי בו לילה אחד. למחרת חזרתי לאיכילוב ושלחתי לאדוה סרטון של אחת הרופאות שאומרת שזה בסדר, ורק אז היא הסכימה להכניס אותי חזרה למיטתי".
סופר נולד
אילן בת החמישה חודשים נולדה ב־7 בינואר האחרון והביאה איתה גם ללידת הספר הראשון של שלמור, ספר ילדים שנקרא “גומת החן של אילן". “כשאילן נולדה זה מילא אותי באהבה, והדבר הראשון שהיה מאוד בולט זה שיש לה שתי גומות חן", הוא משתף. “זה לא שאת מדמיינת אם לתינוקת יהיו גומות חן, את תוהה על המראה, צבע העיניים, השיער, תכונות האופי, את לא מדמיינת את שני המכתשים החינניים האלה בצדי הפנים. כשהיא נולדה, כל הצוות הרפואי זעק את זה ביחד, ‘איזה יופי, יש לה גומות חן’".
גומות חן שירשה ממך?
“כן. כבר ארבע שנים שאני עם זקן ובהן צדק שכחתי לחלוטין שיש לי גומות חן. בתוך כל ההתרגשות הזאת, ומתוך רצון לפרוק את זה, רציתי לקחת את כל הרגשות האלה ולגלם אותם למשהו שמונח על השולחן. אז כתבתי לה סיפור וקראתי לה אותו כל יום ובמילים הכי פשוטות. זה היה נורא כיף. הסיפור הזה עוסק בה. היא רק בת חמישה חודשים, היא לא יודעת להעריך את החריזה, אבל המשקל של המילים או המצלול גורם לה לחייך לא אחת כשאני מקריא לה את זה. ככה זה בראש שלי ממוסגר כה־סיפור של אילן הקטנה שלי".
אז איך זה הפך לספר?
“בשבוע שעבר חגגתי יום הולדת 37, אבל אני שונא ימי הולדת בלי סיבה ברורה והדבר הראשון שאדוה הבטיחה לי כשהכרנו זה שהיא תגרום לי לאהוב ימי הולדת, וייאמר לזכותה שהיא עושה הכל כדי לתת תוקף להבטחות שלה. ישבנו במסעדה בתל אביב, והיא שלפה מהתיק קופסה עטופה בנייר פרחוני. כשפתחתי וראיתי את המילים שכתבתי מודפסות ומאוירות לכדי ספר, נעתקה נשימתי. אחרי שהסדרתי את הנשימה והתחלתי לעלעל בין העמודים, ראיתי את המילים שכתבתי מקבלות חיים על ידי איורים משובבי נפש, של המאיירת איה מערבי, שאיירה את המילים באופן כזה שחברים שלי פרצו בצחוק ואמא שלי פרצה בבכי. זאת הייתה המתנה הכי יפה שאי פעם קיבלתי".
יש תוכניות לחבור להוצאה לאור ולהפיצו?
“הספר הזה הודפס בחמישה עותקים והוא נשאר אישי, רק שלנו. אני לא מתכוון לפרסם אותו. זאת מזכרת מאוד מיוחדת. כל הקסם הזה שלנו. כל מילה שנכתבת על ידי אדם הרי שואפת לראות בסופו של דבר אור. ודווקא מתוך העיקרון הבסיסי הזה של מילים שרוצות שיקראו אותן, דווקא שזה נשאר בתוך המשבצת שלנו זה הופך את זה ליותר מיוחד".
בטוח זה עורר בך חשק. האם נזכה לקרוא את פרי עטך בספר?
“כן לחלוטין, אני כותב הרבה, כבר שנים. אני מאוד אוהב לכתוב, תמיד אהבתי לכתוב, תמיד חלמתי להיות סופר, אבל מתוך הבנה שצריך להתפרנס אז עשיתי טוויסט קטן בעלילה והלכתי לכתוב לטלוויזיה. אבל הדבר הזה שהיה ערטילאי, ולמעשה התקיים רק בתוך הראש שלי ובנפש שלי, הפך למשהו מוחשי שאפשר לגעת בו ולקרוא אותו. הספר הזה עורר בי הרבה חשק ואני עובד על הספר הבא שלי, ואני מבטיח שאת תהיי הראשונה שתקראי".
והכל בזכות אדוה.
“אין ספק שזכיתי באישה נפלאה, שהיא לא רק אחת מהעיתונאיות הטובות בישראל ובעיניי הכי טובה, אלא שהיא גם מצליחה באותה נשימה להיות אמא חמה ומסורה, ובת זוג תומכת ואוהבת ותמיד ידעתי את זה, אבל בעיקר מאז הלידה למדתי להעריך את האוצר העצום הזה שזכיתי בו".
לא חששת לה כשהיא רדפה אחרי הנוכלים בהריון מתקדם?
“חששתי מאוד. היה לי קשה לצפות בזה. זה מאוד הדאיג אותי לראות אותה רצה ככה עם ההריון המתקדם, אבל זאת הבחירה שלה וכיבדתי. כמו שהיא מעולם לא אפשרה לעצמה להגביל אותי כי היא לא הרגישה שיש לה את הפריבילגיה, כך גם אני מרגיש. אני סומך עליה ומכבד את הבחירות שלה. אני מאוד מאוד גאה בה, היא עושה עבודת קודש והיא עושה את זה ממקום אמיתי וכן כדי לעזור לאנשים חלשים. היא מקצוענית".
ילד ראשון משפיע על יחסים בין זוגות.
“אני יודע שזה הרבה יותר סקסי לספר על קשיים ועל העומס ואנשים נוהגים לעשות את זה, אבל הבית שלנו פשוט מלא שמחה. וכן, זה לא נעים להתעורר בלילה, ולראיון איתך איחרתי כי הבת שלי החליטה שהיא רוצה לאכול. אבל הקושי הזה בטל בשישים ביחס לפאר הזה שאני והיא יחד מגדלים משהו שהוא פרי אהבתנו. אילן נוצרה ממקום מאוד בשל ומתוך החלטה שהאהבה שלנו חזקה מספיק להתמודד עם זה".
שלמור הוא אח בכור לשני אחים. הוא חי בתל אביב וגדל ברמת השרון להורים מעולם התקשורת. “אבא היה פרסומאי ואמא אשת יחסי ציבור ידועה, אירנה שלמור", הוא מספר. "הייתה לי ילדות בריאה ושמחה לחלוטין עם הרבה מוזיקה בבית. לא הרבה אנשים יודעים, אבל אני מנגן על כמה וכמה כלי נגינה, בהם גיטרה, פסנתר, מפוחית, דיג’ ופאנטם, שזה כלי שמימי. סבא שלי, הרי שיימן, היה מחלוצי הג’אז בישראל ואמא שלי הייתה בלהקת חיל הים. המוזיקה רצה אצלנו בדם. כל ליל סדר אנחנו בקרחנה עם כלי נגינה. עברתי לתל אביב לפני 12 שנה ואני מאוהב בעיר הזאת".
איך הגעת להיות כתב פלילים בחדשות 12?
“הייתי תחקירן בתוכנית הבוקר של קשת, ואחרי שהבאתי כמה סיפורים טובים אז הצטרפתי לאתר האינטרנט של החדשות. לפני כעשר שנים כתבת הפלילים דנה סומברג נכנסה להריון והחליטה לא לחזור לתפקיד, אז החלפתי אותה".
בוחר בחיים
במסגרת עבודתו ככתב פלילים חווה שלמור שני אירועים קשים מאוד. ביולי 2017 סיקר אירוע הפגנה ביפו לאחר ששוטר ישראלי ירה בתושב ערבי־ישראלי מיפו. במהלך ההפגנה הותקף שלמור על ידי ההמון בצורה אלימה ואכזרית. הוא אושפז בבית החולים עם צלעות שבורות ושרירים קרועים. “הוזמנתי על ידי כמה אנשים לסקר הלוויה של ערבי־ישראלי, אבל היו אנשים אחרים שלא אהבו עיתונאים במקום", הוא משחזר.
"עברתי חוויה מאוד קשה, זה היה אירוע מאוד אלים, לא נעים למצוא את עצמך על הקרקע, מותקף על ידי חיות אדם שלא בחלו בשום אמצעי. מאוחר יותר, גם לשכב בבית עם צלעות שבורות וראייה מטושטשת זה לא מסאז’ לנשמה. זו חוויה שאני באופן אישי לא מכיר. יש לי ניסיון מבצעי לא מבוטל במסגרת השירות הצבאי, אני אקסטרימי, בניתי לעצמי קו מחשבה שאני יכול להתמודד עם הכל ולעשות את זה בחן, ואז הגיעה החוויה הזאת שטלטלה את העולם הפנימי שלי. באותם רגעים חשבתי שעד כמה שאני קשוח, אני שוכב על הרצפה ו־40־30 איש בועטים בי כשגורלי נתון בידיהם".
איך מתרוממים מאירוע כזה?
“בסופו של דבר זה היה אתגר שהתגברתי עליו. החלטתי באותה תקופה, כששכבתי בבית פצוע, שאני לא הופך את האירוע הזה למכונן בחיי, שזה אירוע נקודתי שאפשר להתגבר עליו. הרבה מהביוגרפיות של כל אדם מקבלות את המוזיקה שלהן באופן שבו הדברים ממוסגרים, ואני בחרתי למסגר את זה כאירוע אחד שקרה וחלף, וזה אפשר לי לשים את זה מאחוריי".
איך אדוה התמודדה?
“זה קרה חודש אחרי החתונה שלנו, עוד הייתי בהיי של החתונה. כשאת רוכשת את מדריך ההפעלה לזוגיות, הפרק שעוסק בבן זוג שעובר אירוע אלים, כמעט לינץ’, באמצע הלוויה ביפו, לא נמצא שם. לכן אני לא יודע איך בן זוג צריך להתמודד עם אירוע כזה. היא הייתה שם בשבילי לתמוך ולהקשיב כשצריך והתגברנו ביחד. אני שוב מצטער שהזוגיות שלנו מצטיירת כלאבי דאבי, אבל היא פשוט כזאת".
אבל זה לא היה האירוע המפחיד היחיד שחווה במהלך הקריירה. באוקטובר 2018 נשלח לסקר את הגראנד סלאם באבו דאבי מטעם החדשות ושם נעצר על ידי סוכנות הביון המקומית בחשד לריגול עבור ישראל. “נשלחתי לסקר כי יש לי דרכון זר", הוא מספר. "זאת מדינה יוצאת דופן עם עושר מנקר עיניים, שוטטתי שם באנרגיות מדהימות, מרוגש לחלוטין, אבל שעה אחרי שהתחלתי את יום העבודה ניגשו אלינו אנשי כוחות הביטחון הסמויים של אבו דאבי ועצרו אותנו. היינו סמוך למלון של נבחרת ישראל וזאת הייתה נקודה רגישה.
"בהתחלה זה היה ידידותי, ניהלנו סמול טוק עם אנשי כוחות הביטחון, לאט לאט האווירה השתנתה ופתאום הגיע למלון ג’יפ גדול ושני גברים יצאו ממנו, שמו עליי אזיקים והכניסו אותי לאוטו. נסענו במשך 45 דקות, הביאו אותי לבניין מאוד מפואר. גיחכתי לעצמי עד כמה זה שונה מהתחנה בחולון, העושר מופלג, אפילו הידיות מוזהבות. אבל במעלית לחצו על קומה מינוס שתיים והבנתי שאני יורד למרתף. זה היה הפוך מהעושר בחוץ, מאוד מעופש ואפל. ואז התחילה חקירה אינטנסיבית, כל אחד מהחוקרים נכנס וביקש ממני לשטוח את סיפור החיים שלי לפניו ברמה של זהות המורה בכיתה ג’.
"החקירה הייתה ארוכה ומתישה, ותוך כדי החקירה אני מזהה דברים שעושים בשב"כ. פתאום נורא קר לי בחדר, פתאום נורא חם ואני מזיע, ואז החוקר מאוד נחמד, מדבר בחיוך והוא השוטר הטוב. אני יודע מהניסיון שלי שייכנס שוטר רע והשוטר הרע הוא רע באמת כי הוא צועק ומתקרב אליי ואני מריח את ריח הנשימה שלו עם ריח של קפה שחור והוא תופס בחולצה ומנער. וגם היה משהו לא תקין באוכל. כל החוויה הייתה מאוד קשה במטרה לשבור את רוחי".
לא חששת?
“חששתי מאוד, וברגע מסוים הבנתי שהמקום שבו אני נמצא עכשיו עומד להיות המקום הקבוע שלי בשנים הקרובות. אז אולי כדאי שאתחיל להתרגל ולהתמודד ולא לחשוב על מה יקרה בעתיד או מה יקרה מחר. אמרתי לעצמי ‘תחשוב עכשיו על החקירה שלך’. כעבור 20 שעות שוחררתי כי אדוה הרימה חמ"ל".
איך אדוה גילתה שנעצרת?
“זה סיפור מדהים. רגע לפני שעצרו אותי והכניסו אותי לרכב, ראיתי את אורן סמדג’ה וצעקתי לו ‘אורן!’. זהו, לא הספקתי לצעוק יותר, אבל הוא הסתובב ומיד הבין שיש סיטואציה. יכול להיות שאם לא הייתי קורא לו אז אף אחד לא היה יודע שאני שם. כשסיימתי את החקירות היה ברור שאין לי מה להישאר, וארגנו לי כרטיס טיסה דרך ירדן. כשיצאתי לכיוון השדה מהמלון ראיתי בלובי את החוקר שחקר אותי. אמרתי לו ‘הלו’. עליתי למונית והוא נסע ועקב אחריי עד נמל התעופה. חזרתי לנשום רק ברגע שנחתּי בישראל. זאת הייתה אנחת רווחה שנשמעה משהו כמו שלוש וחצי דקות".
אתה נחשב לכתב אהוד בברנז'ה בניגוד לרבים אחרים שהם שנויים במחלוקת.
"את לא הראשונה שאומרת לי את זה. אדוה למשל אומרת שאני כמו סברס קוצני מבחוץ ומתוק בפנים. כשאני עושה כתבה חשוב לי לשרת אינטרסים של שני הצדדים, גם שלי וגם של המרואיין. אני תמיד מנסה להזדהות עם אדם שפותח את לבו בפניי, ואני תמיד בא בטוב, וזה חוזר אליי. אני מניח שזאת התשובה לשאלה שלך".