אמריקה אינה צפויה לחוות מלחמת אזרחים נוספת, לא בין הצפון לדרום וגם לא בין לבנים לשחורים (שמהווים רק כ־13% מכלל התושבים) — אלא שמה שמתרחש בה היום, בנוסף למחאה לגיטימית על הריגתו האכזרית של האזרח האפרו־אמריקאי ג’ורג’ פלויד בידי שוטר לבן במיניאפוליס ומקרים דומים במקומות אחרים, הוא עימות בין חלקים נרחבים באוכלוסייה שסבורים ש”החלום האמריקאי” שאמור היה לספק לכל אחד סיכוי שווה לביטחון כלכלי ול”אפשרויות בלתי מוגבלות”, הוא בלוף.

המחאה על הריגתו של פלויד הייתה הניצוץ שהצית את התבערה, אך גם אמתלה נוחה לגורמים מהשמאל ואנרכיסטים לחולל מהומות אלימות ברחבי ארצות הברית שהפכו תוך זמן קצר להשתוללות של מעשי ביזה ולמפגן המוני של התלהמות נגד הממונים על הסדר הציבורי ורשויות השלטון בכלל — ולראיה, הסיסמה האנרכיסטית ל”ביטול” המשטרה. גם גורמים אסלאמיסטיים ואנטי־ישראליים לא טמנו ידם בצלחת; אומנם מוגזם לומר שהיו שותפים פעילים בארגון ההפגנות והמהומות, אך הם גם לא היו צופים מהצד. בלוס אנג’לס צוירו סיסמאות שקראו ל”שחרור פלסטין” על קירות בתי כנסת ופעילה מוסלמית בניו יורק בשם אורוג’ רחמאן, כשכאפייה על צווארה, דיברה בראיון על “המטרה המשותפת” של מאבק השחורים ושל הג’יהדיסטים.

ארצות הברית היא מדינה של הפכים — לצד צדדיה החיוביים, והם הרוב הגדול, לא נעדרות גם תופעות שליליות שאינן יאות למדינה ולחברה ששואפות להפגין קדמה, חירות, צדק ושוויון. יחד עם זאת, זו גם מדינה שהוכיחה לא פעם שמדיניות חוץ, בנוסף לקידום האינטרסים העצמיים שלה, יכלה להוות גם מקור להבטחת ערכים אנושיים ומוסריים — והתמיכה העקבית במדינת ישראל היא דוגמה לכך.

אמריקה משלמת, ותמשיך לשלם, מחיר יקר על חטא תקופת העבדות שנמשכה קרוב ל־250 שנים ועל הצביעות של רבים מאבותיה המייסדים שדיברו גבוהה גבוהה על חירות ושוויון, תוך שהם עצמם החזיקו עשרות עבדים. חרף המאמצים של נשיאים כמו ג’ונסון וקנדי, המורשת השלילית הזאת טרם נעלמה, וספק אם תיעלם במהרה.

מאחר שזאת שנת בחירות, ולא בחירות סתם אלא בחירות שנשלפו בהן כל הסכינים ונחצו כל הגבולות המקובלים (שבאמריקה בלאו הכי פרוצים למדי), ברור שגם פרשת ג’ורג’ פלויד והתגובות עליה לבשו צורה קיצונית חסרת תקדים. עוד קודם לכן, ועכשיו ביתר שאת, שוטף את ארצות הברית גל של מה שניתן לכנות מקרתיזם שמאלי, או ז’דנוביזם סובייטי. הוכרז חרם על יצירות מופת, כמו הסרט “חלף עם הרוח” (שחלק מהעמדות שמובעות בו אכן שנוי במחלוקת — אך זה טבען של ספרות ואמנות), נופצו אנדרטות, המועמד הדמוקרטי ג’ו ביידן אף קרא להסרת שמותיהם של חיילי הדרום שנפלו במלחמת האזרחים מלוחות הזיכרון במתקנים צבאיים ו"הניו יורק טיימס”, שסיסמתו היא “כל החדשות שראויות להתפרסם”, פיטר את עורך עמוד מאמר המערכת כי העז לפרסם מאמר דעה מאת סנאטור רפובליקני.

האם בחלוף הבחירות אמריקה תתעשת? קשה לדעת. ארצות הברית ידעה גם בעבר תופעות קיצוניות לכיוונים שונים, אולי בגלל חוסר השורשיות של חלק מאזרחיה, אך במנהיגות אמינה ידעה להתגבר עליהן. מה יהיה הפעם, רק העתיד יראה. אחת האפשרויות המדאיגות מבחינה זו היא שבמקרה שהדמוקרטים ינצחו בבחירות לנשיאות ולקונגרס, השמאל הקיצוני במפלגה ייתן את הטון לפחות בחלק ממהלכי הממשל הבא, כולל במדיניות החוץ. ישראל צריכה להתכונן לאפשרות כזאת, אף שגם ייתכן, בהפוך על הפוך, שדווקא האנרכיה והפרות החוק והסדר הנרחבות ברחבי ארצות הברית ישפרו את סיכוייו של טראמפ להיבחר מחדש.

אך בינתיים, אחת מתוצאות הלוואי של התוהו ובוהו ברחובות אמריקה היא דאגה אמיתית מצד ידידיה ושמחה לאיד מצד יריביה, על הכרסום התדמיתי במעמדה כמעצמת העל הראשית בתבל (למרות שמבחינה אובייקטיבית היא בהחלט עדיין כזאת). עם כל הניגודים בין יעדי השמאל האמריקאי לבין מדיניות הנשיא טראמפ, יש להם מכנה פופוליסטי משותף: חתירה לניתוק ארצות הברית מהזירה הבינלאומית ומתפקידיה המסורתיים בתחום זה. הביקורת, בעיקר באירופה, ממוקדת היום בנשיא טראמפ, אך תהיה זאת טעות לחשוב שממשל דמוקרטי במציאות הפנים־פוליטית הנוכחית בארצות הברית, יחזיר את כל רובדי המדיניות האמריקאית לקדמותם.