לפני קצת יותר מחודש האקר איראני, יימח שמו, פרץ לחשבון האינסטגרם שלי והשתלט עליו. עכשיו הוא ברשותו, על 41 אלף עוקביו. בהתחלה זה נשמע לי כמו דבר פעוט. שטות שאפשר לדפדף. אפליקציה של ילדים, דוגמניות בבגדי ים וכוכבי נוער עושים דאק פייס יצאה מחיי, אז מה? ביג דיל.
שבועות הסתובבתי נטול אינסטוש. הרגשתי טוב. חופשי מכבלי התיעוד והלחץ לייצר עניין מתמשך והבטתי בבוז גמור על המכורים המתעדכנים בשלל התמונות המרהיבות שהיישומון מציע. בחלוף האופוריה הבנתי שצריך לחזור למשחק. לפלטפורמות החברתיות יש חשיבות ממדרגה ראשונה לאנשי תקשורת. לעזאזל, אפילו עמית סגל פתח אינסטוש עם אפקטים.
ההחלטה נפלה. ימים אחדים לפני פרסום תחקיר שעשינו בתוכנית "חשיפה" על אדם בשם שאול אלקריב, הרמתי ידיים במאבק שלי במארק צוקרברג ופתחתי עמוד חדש. המטרה הייתה בעיקר לאפשר לצופים לפנות, להגיב ולתקשר עמי.
קצב ההצטרפות בתחילה היה מסחרר. תוך זמן קצר עברתי את רף עשרת אלפים העוקבים. כדי לתת רוח גבית למיזם המתחדש פניתי לכמה מכרים שידועים כמשפיענים ברשתות בבקשה שיהדהדו את המסר ששבתי לעניינים. חלק היו קואופרטיביים להפליא ושיתפו את המידע ואחרים קפוצים, חמוצים ובעלי מוטיבציה אפסית לסייע. לא אפרט את שמם, אף על פי שממש בא לי.
מקץ כמה ימים הניתור הראשוני חלף. כעת אני בשוחות, מלקט עוקבים כמו גרגירים מוזהבים. כל אחד הוא עולם ומלואו. בשלב הזה עצב עמוק נפל עליי. אמיתי. כי למעשה הבנתי בפעם הראשונה את עוצמת הגזל.
41 אלף עוקבים אדוקים שאספתי בעמל רב במשך שנים ארוכות הלכו לעזאזל. צילומים, חכמולוגיות, וידויים קורעי לב, רגעים מרגשים ושידורים חיים היו כלא היו. כעת הם בני ערובה בידיו של אחר. מעודכנים בעל כורחם בסטוריז שמעלה תומך חמאס ועוכר ישראל (הוא כתב לי כך במסגרת חילופי הודעות בינינו, שהיו חלק מניסיון נואש להשיב לי את שנטל מידיי).
אף שהתוכניות שנטלתי בהן חלק לאחרונה עוררו שיח ער וזכו לאחוזי צפייה מרשימים, בגלל האינסטוש המקרטע יש לי תחושה של חוסר רלוונטיות. היום חלק רחב מהציבור נמצא ברשתות, באינסטגרם בעיקר. מה שהופך אותי לבלתי רלוונטי עבורם. אבל אני, כדברי שמעון פרס, אינני לוזר. כשחוטפים מכה, אסור להתייאש. יש להשיב מנה אחת אפיים.
עכשיו אני מחפש פטנטים להאיץ את ההליך. דרך אחת היא לחבור לבעלי חשבונות עסיסיים ומרובי לייקים ולהתעלק עליהם, כדי לגרד מעורם מעט מהפופולריות הרשתית שצברו. בהתאם למוטו הזה אני מתאמן מדי שבוע עם כוכב הרשת בן זיני. יותר נכון בקרבתו. מדובר בבחור חביב, מוזיקאי ויוצר תוכן, שהפך עם זוגתו לשעבר לכוכב ענק. כל פוסט שלו מלמיליאן. הוא מכיר את העבודה היטב ויודע איך לעורר את ההמון.
מדי פעם כשהוא מרים משקולת, אני - אסקופה נדרסת - משתדל לרכון, לקפוץ או לזנק בקרבתו כדי שיהיה לנו פריים משותף. או אז, כאחרוני הגרופים, אבקש מחברי שיתעד, ואחת־שתיים יש תמונה שמעוררת תקווה.
השבוע רשמתי הצלחה כבירה כשהונצחתי בתרגיל משותף עמו, בתמונה שמצורפת לטור. העליתי את הסחורה החמה ליישומון, אבל העוקבים הבוגדניים בוששו לבוא. המשכתי לצעד נועז עוד יותר וצילמתי מערכון עם ליאל אלי, אחת מכוכבות הרשת המצחיקות והנעקבות בישראל. זאת אחרי שהתחננתי בפניה. לאלי יש למעלה מ־362 אלף מעריצים אדוקים, ששותים בצמא כל סטורי ותמונה שלה.
במהלך הצילומים פגשתי מכונות תוכן מיומנות, שעובדות בדיוק כזה שמעט מהבמאים שפגשתי עד היום מסוגלים לו. היא וצוותה מתקתקים בידענות ובמהירות.
אלי ביימה אותי בלי שום הנחות. תרים קול, תוריד יד, תרכון, תשנה טונציה ותעשה פרצוף מופתע. העמסתי על עצמי את כישורי הג'יימס ברבייג' שלי, הסרתי מראשי לפני המפגש כל סממן של אגו, פעלתי בהתאם להנחיות ובסוף די נהניתי מהעבודה.
כמחווה של תודה או אולי מתוך רחמים, העלתה תמונה משותפת שלנו שבה הבהירה לציבור על האסון שפקדני. ואז, ראו זה פלא, כמעט מיידית ובאופן מרשים החלו עוקבים חדשים להצטרף לחשבוני. יש מהם ילדים קטנים עד קטנטנים וקהל חדש שרחוק מאוד משנותיי ושעבורו אני יכול להיות אבא ואולי סבא. אבל היי, במצבי לא אומרים לא, סותמים את הפה ומודים על כל חבר חדש שמגיע. גם אם הוא בן 8.