אני יודע שקוראים רבים יכעסו עליי בגלל המאמר הזה. יש בארץ מיליון מובטלים. אולי כבר פחות אבל המון. ומנגד - בתי המלון באילת משותקים, כי אין עובדי ניקיון. לפני מגיפת הקורונה היו מגיעים מדי יום 1,700 עובדים יומיים מירדן. עם פרוץ המגיפה נסגר הגבול. בשבוע הבא מתכוונת הממשלה לאשר ל־700 ירדנים להגיע מדי יום.

וזה גם המצב בכל בתי המלון בארץ. בירושלים מועסקים במלאכות הללו ערבים ממזרח העיר. בתל אביב מסתננים מאפריקה, ובגליל - ערביי הגליל. זו כמובן הכללה גורפת ולא מדויקת. אבל אלה הם רוב העובדים במשכורות הנמוכות בתעשיית המלונאות.

עובד ניקיון באילת משתכר יותר משכר המינימום. בעלי המלונות באילת אומרים שעובדים ירדנים עולים להם יותר מעובדים ישראלים. ושהם גם מוכנים לשלם לישראלים 20% יותר מאשר לעובדים זרים. אבל רוב היהודים בישראל לא מוכנים לעבוד בניקיון.

באילת מועסקים אלפי עובדים זרים. מבקשי עבודה מאפריקה ומאסיה. בעלי בתי המלון טוענים שעובדים אלו יקרים למדי, כיוון שחוץ משכרם עליהם לשלם גם למדינה היטלים ואגרות שונות. הם שוכרים אותם, כי הישראלים אינם מוכנים לעסוק באילת בשטיפת כלים, הצעת מיטות וקרצוף רצפות.

ישראלים לא רוצים לעבוד בניקיון, אבל הם מוכנים לזעוק שהגיעו לפת לחם. אנו זוכרים את הכותרות: "אילת סגורה!", "גזר דין מוות לאילת!", "60% אבטלה באילת!".

אבל כשבעלי בתי המלון פתחו ירידי תעסוקה באילת, נרשמו רק חמישה עובדים שהיו מוכנים לעבוד בניקיון. ולכן אני מסרב להזדעזע.
אנחנו עדים להפגנות זועמות של עובדי תעשיית הבידור. ראיונות קורעי לב, באמת, של מובטלים שאינם רואים אופק לפתיחת עסקי הבידור. גם אנחנו ברדיו 103 ראיינו אחדים מהם. מצבם קשה. אבל הם לא הגיעו לפת לחם. לו באמת היו רעבים, היו עולים על אוטובוס ונוסעים לנקות בתי מלון באילת. אכזרי מאוד. פשוט מאוד.

קורונה בישראל: ניקיון בבית ספר בראשון לציון. צילום: אבשלום ששוני
קורונה בישראל: ניקיון בבית ספר בראשון לציון. צילום: אבשלום ששוני


במשבר הכלכלי הגדול והנורא בארה"ב ב־1929 מיליוני אמריקאים רעבו ללחם. והיו מוכנים לעבוד בכל עבודה שהיא. מיליוני מהגרי העבודה באירופה עובדים בכל עבודה המוצעת להם. מדינות אירופה פתחו את שעריהן לגלי ההגירה כי גם האירופים הפכו מפונקים ונמנעים מעבודות פיזיות קשות.

מצבם של עובדי תעשיית התרבות קשה מאוד. להבנתי, דינם של עצמאים לעניין דמי אבטלה חייב להיות כדין שכירים. אבל אם מכל סיבה שהיא, באשמת הבירוקרטיה, האטימות, או החלטות שגויות - הם לא מקבלים את המגיע להם מהביטוח הלאומי - שיתארגנו ויגישו תביעה ייצוגית וייצאו לעבוד. בכל עבודה שיש.

מי שידע רעב ממש אינו יכול להאמין לאלו הזועקים שהגיעו לפת לחם כי כבר שלושה חודשים אין להם עבודה כתאורנים או כמפעילי ציוד הגברה. אם אין עבודה במקצוע, מסיבה טובה או בגלל שרירות וטמטום - הרעב יהיה מוכן לעסוק בכל עבודה.

אלא אם הוא לא באמת "הגיע לפת לחם" וזה רק ביטוי שנשמע טוב בתקשורת. ואלו המשתמשים בו אינם הרעבים אלא אלו המשוכנעים שעם עוד קצת לחץ והפגנות - הממשלה תיכנע ותזרים להם עוד ועוד כספים עד ששוק התרבות יתאושש.

הם אנשים מוכשרים מאוד. יצירתיים. חלקם ידועים מאוד וחלקם ידוענים וחלקם מקושרים לידוענים, ולכולם יש קשרים בתעשיית הבידור, ולכן יש להם חברים שיש להם מערכות הגברה אדירות. ומסכי ענק. גם כאלו שמחברים לחשמל וגם כאלו שישמיעו את קולם בכל תחנות הרדיו והטלוויזיה והעיתונות. והם משתמשים בכל אלו כדי לזעוק את זעקתם.

אינני מתכוון להיכנס לשאלה מדוע לא פותחים עכשיו את קיסריה או את הבימה והקאמרי ואת אולמות האירועים, את הרכבות ואת השמיים לטיסות. יש טוענים שהמגיפה תפרוץ מחדש אם נעשה כך. יש טוענים שלא יקרה כלום. אבל הממשלה מחליטה מה כן ומה לא.
אבל מובטלי תעשיית הבידור מעדיפים לצייר שלטים ולזעוק במגפונים ולא לנקות בתי מלון באילת.

כשהגיעו עולים חדשים ארצה, מגרמניה או מצפון אפריקה או ממדינות ברית המועצות, היו בהם רבנים ומהנדסים וכנרים ופרופסורים להיסטוריה. וכשלא מצאו עבודה במקצועם, עבדו בכל עבודה מזדמנת. חלקם שינו מקצוע לצמיתות. אני מכיר מתמטיקאית שהייתה מורה ברוסיה וכאן עבדה שנים בניקיון בתים ומוסדות חינוך. חסכה ובנתה בית והקימה גן ילדים, והיום היא גננת. והיא בעיניי דוגמה מופתית לסיפור ההצלחה הישראלי. והיא לא שבתה ולא זעקה אלא עבדה. גם אתם מכירים אותה. ואם לא אותה ממש - את הרבבות הדומים לה.

טוביה צפיר במחאה. צילום: אבשלום ששוני
טוביה צפיר במחאה. צילום: אבשלום ששוני

ואנחנו גם מכירים את מאות אלפי הישראלים שהעדיפו לרדת מהארץ כי לא מצאו עבודה במקצועם או לא ראו אופק כלכלי בטוח. ונסעו לאמריקה ושם מצאו עבודה בהייטק או בעגלות. ואם לא - נהגו במוניות ועסקו בסבלות ובהובלות. ולא העלו על דעתם להפגין או לזעוק, כי ידעו שאיש לא יקשיב להם. ואם יחסמו רחובות - יגורשו מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. כי הכל יודעים שכאשר עולים ארצה או יורדים ממנה או מהגרים מארץ לארץ בחיפוש עבודה - כל עבודה טובה.

אבל לא תמצאו ישראלים רבים המוכנים, גם כשהם מובטלים, לטפל בקשישים בביתם או בבתי אבות. רבבות עובדים זרים מהפיליפינים עושים זאת עבורנו. והמוני תאילנדים עובדים בחקלאות, ויהודים אינם עובדים בשדות בכיפוף גב שובר מותניים בחום הנורא בערבה ובבקעה - כיוון שהם באמת לא רעבים ללחם. כיוון שאם יפגינו ויזעקו וישמיעו קולם בתקשורת - הממשלה תיכנע ותשלם, גם כשהמשבר הכלכלי נורא וברור לכל כי הכלכלה הישראלית תצטמק במשבר הנוכחי. הממעיט אומר ב־6%. והמרבה אומר גם ב־10%. המספרים הללו אומרים שלמדינת ישראל יש ויהיה הרבה פחות כסף לחינוך, לביטחון, לבריאות ולדמי אבטלה.

לא צריך הכשרה מקצועית מסובכת כדי שמי שעובד היום בהתקנת במות ובאבטחת הופעות והסעת אומנים ירחץ קשיש סיעודי או יקטוף פלפלים. אבל הישראלים אינם נוהרים לעבודות אלו. לחלקם אלו עבודות פיזיות קשות. אחרים רואים במלאכות אלו עבודות משפילות.

טוקבקיסטים יקרים: אל תטרחו לכתוב. אכתוב במקומכם, רק בלי הגידופים: הכותב נהנה מפנסיה, וממשיך לעבוד גם בעצם הימים הללו. מצבו הכלכלי טוב ולכן אינו מסוגל להזדהות עם המפוטרים המובטלים והשקועים בחובות. אין לו זכות לבקר אותם ולשלוח אותם לשטוף רצפות. נראה אותו.

אבל העובדה שמזלי שפר עליי, ואני מקבל קצבה נאה, וגם לא פוטרתי - אסור לה שתמנע ממני לכתוב את האמת. נכון, כתוב בפרקי אבות: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". אבל חכמים גם אמרו: לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה - כלומר עבודה שהיא זרה לו, שאינו רגיל בה מפני שאינה לפי כבודו - ואל יצטרך לבריות. "פּשוֹט נבֵילה בשוק ואל תאמר כהן אני, אדם גדול אני".

ועד שלא כלו הנבלות והאשפה מהשווקים, ויש מיטות להציע בבתי מלון ופנלים לקרצף בחדרי מדרגות וסיעודיים להאכיל ולהחליף את חיתוליהם הצואים - אין שום סיבה לאדם בריא וכשיר לעבודה - לרעוב ללחם בישראל. וזה נכון גם אם גורלי שלי שפר עליי, ולא הגעתי למקומם.