פעם הראשונה בחיי הלכתי השבוע להסתפר שלא מתוך גחמה של רגע. הפעם לשם שינוי לא נחַתי בסלונו של ספר אקראי, בעיר זרה וברחוב לא מוכר רק כי התעוררתי בבוקר עם אי־נוחות, כזו שדחקה אותי לקצה הקיצוני של הנפש שחשקה בצורך עז לשינוי.

הפעם זה לא היה ספר שבמקרה היה לו מקום פנוי והמחירים שלו התאימו לי בול לתקציב. הפעם הלכתי לספר הקבוע שלי בשנה האחרונה, שגם אליו הגעתי מתוך גחמה הורמונלית כלשהי ורצון עז להתפרע.

נשארתי שם. מה שלא קורה לי בדרך כלל בתחום השיער. אולי כי בניגוד לאחרים הוא לא הקשיב לי. הוא ידע להעמיד אותי היטב במקום, להסביר לי שאני תקועה כבר שנים באזור נוחות של דירוג מיושן. שאף אישה כבר לא מסתפרת ככה היום, שאני חייבת להבין שהשיער שלי יפה ועד שלא אפנים את המציאות ואדע להביט במראה כמו שמגיע לשיער שלי שיסתכלו עליו, הוא לא מוכן להתעלל בו. הוא שלח אותי הביתה עם קצוות, ואז בפעם השנייה כבר ידעתי שאני יכולה להתמסר לקארה.

רגע, אני? קארה? "השיער שלי לא יעמוד בזה", נחרדתי. או ליתר דיוק מי שנחרדה היא הילדה הקטנה שרצתה נורא שיער חלק ודק אבל נולדה עם שיער גלי ועבה. לכי תסבירי לילדה בת 10 שבגיל 43 עדיף שיער גלי ועבה. עכשיו לכי תסבירי לאישה בת 43 שהיא כבר לא ילדה בת 10.
קפצתי אל הספר הקבוע ביום שישי האחרון. מכיוון שהוא כבר מכיר אותי, הוא אמר שהוא מוכן לקבוע לי תור רק בשבוע הבא, מתוך ידיעה שנשים כמוני צריכות לישון לפחות יום או יומיים על החלטות משנות גורל שנוגעות לקיצוץ מסיבי באורך.

לקחתי את זה כמסר מהיקום שכדאי לי לישון על דברים לפני שאני מחליטה. מה שבהחלט מתכתב עם המסר מהשבוע שעבר: לספור עד עשר לפני שאני מגיבה למישהו, בין שפרונטלית ובין שבוואטסאפ או בטוויטר.

אז ישנתי על זה. בדיוק כמו על רעיון הקעקוע שאני רוצה לעשות בערך מגיל 40 ועד עכשיו. שבועיים לפני יום הולדתי ה־43 הוא עדיין בגדר נדנדה של החלטה והתלבטות. אבל מה שלא יהיה, אני חייבת להסתפר.

בשנה האחרונה החלטתי להיות יותר מחושבת, שקולה והגונה. השיער הוא דרך נפלאה להתחיל לחולל שינויים בהתנהגות. לא רק אצל נשים. סבתא שלי למשל הייתה אומרת שאישה צריכה שיער ארוך והייתה ברוגז איתי בכל פעם שהייתי מסתפרת.

גם אצל גברים שיער הוא עניין דומיננטי. יחסי האהבה־שנאה של גברים ישראלים עם הקרחת שלהם, למשל, ולא משנה שנגיד שקרחת זה סקסי. בסרטים רגש תמיד מתקשר לשיער: מישהי נפרדת ממישהו, מטביעה את יגונה בקופסה של גלידה מאוד מסוימת ואז הולכת להסתפר או לשנות את צבע השיער, בניסיון לאחות את הלב השבור ולהמשיך הלאה.

לקלישאה של הסרטים אין הסבר חד־משמעי במציאות. אולי הסבר לוגי קלוש שאומר שתספורת חדשה תעזור לך להשיל מעצמך את האני הישנה. זו שאת לא רוצה כבר בתוכך, זו שגרמה לך להתאהב שוב באיש הלא נכון.

לפי טכניקת המשחק הידועה של סטניסלבסקי, אם הדמות לא באה מבפנים, היא תבוא בפעולה שתתבצע מן החוץ אל הפנים. תשני את החוץ ותוכלי להשיל מעצמך את התכונות שפחות אהבת בעצמך בקשר הזה. למשל את הוויתור העצמי, את העובדה ששכחת קצת את עצמך בתוך היחסים, שלא שמת את עצמך ואת הצרכים שלך בראש. או אם להיות יותר מדויקת ופחות אגואיסטית: גם את הצרכים שלך.

כל פרידה היא הזדמנות נפלאה לרטרוספקטיבה עצמית או לניתוח אישיותי, שיכול לקרות רק כשמביטים על הדברים בדיעבד. הרבה פעמים זה קורה בעזרת חברים וחברות שמכוונים סוף־סוף את הזרקור על הקשר שהיה מלכתחילה בעייתי בעיניהם, אבל הם ראו שאת כל כך מאושרת ולא רצו לומר מילה כדי לא להרוס לך את האושר המדומה.

זאת למשל בניגוד לספר שלי, שלא היה אכפת לו שהוא הורס לי את הפנטזיה המופרכת חלקת השיער שיש לי כלפי עצמי, ושהבין מה שאני לא מצליחה להפנים בענייני יחסים - מה שאני רוצה זה לא מה שאני צריכה.