המדע במרעו: ידועה המחלוקת בהיסטוריית בית שני שלנו בין בית שמאי (המחמיר) לבין בית הלל (המקל) - הלכה על פי מי? יצאה בת קול ואמרה - דברי שניהם הם דברי אלוהים חיים, אך ההלכה היא לפי בית הלל! הכיצד? למה? וכך מסבירה המסורת - אנשי בית הלל היו מקשיבים למה שאומרים אנשי בית שמאי לפני שקבעו את הלכתם, ולא כך עשו אנשי בית שמאי, שסירבו לשמוע ולהקשיב למה שאומרים אנשי בית הלל. כיוון שכך, היו מקרים שבהם שינו אנשי בית הלל את דעתם מפני דעת בית שמאי, הם הבינו שלא תמיד הצדק עמם, בניגוד לבית שמאי שהקשיב רק לעצמו.
דומני שהיכולת להקשיב לדעות מנוגדות של הזולת, ופעמים להכיר בצדקת דבריו, היא אבן היסוד לשיח ציבורי, לחשיבה, לחינוך ולימוד. האם בזמננו זאת אכן אחת מאבני היסוד של האקדמיה בעולם ובארץ? ובכן, סיפור קטן. ב־2016 הועמדה עוזרת מחקר באוניברסיטה בקנדה לדין משמעתי. הסיבה: היא העמידה לדיון בכיתה, בצורה ניטרלית, שתי עמדות מנוגדות: אחת התומכת בחידושי שפה פרוגרסיבית והשנייה המתנגדת לה.
שלושה פרופסורים מכובדים ערכו לה שימוע ושללו את טענתה כי לימוד ראוי של סוגיה חברתית השנויה במחלוקת ראוי שיכלול הצגה של שני הצדדים באופן ניטרלי כדי לפתוח את הדיון ולא לסגור אותו. לדידם של הפרופסורים ראוי היה שהיא תציג את הסוגיה בצורה הבאה: "הנה רעיון בעייתי שעלינו לטפל בו". על טענתה שבכך היא נוקטת מראש עמדה ומזלזלת בצד השני, השיבו לה המלומדים: "אפשר להבין את הנקודה שלך, אבל במציאות יצרת אווירה רעילה לכמה סטודנטים". כל הדוגמטיות, השקר, הבורות, חוסר הסובלנות וחוסר הקשב באקדמיה מקבלים ביטוי בסיפור זה, אחד מני רבים המשקף כיום את המצב באקדמיה, בעיקר בארצות הברית.
קראתי סיפור זה בספרם של בני הזוג ד"ר תמר אלמוג ופרופ' עוז אלמוג (שניהם חברי סגל באוניברסיטת חיפה) הנקרא "כל שקרי האקדמיה", שיצא לאחרונה. אנחנו מורגלים בשקרי פוליטיקאים, בשקרי התקשורת, אך בוודאי פחות בשקרים של האקדמיה; זאת שיעדה המרכזי הוא איתור וזיהוי האמת. הספר שלפנינו מבוסס, ממוסמך ומאלף, ומביא עמו שני מסרים מרכזיים: האחד, המערכת האקדמית לא מתאימה לדור הנוכחי וסיימה את תפקידה ההיסטורי; היא על סף פשיטת רגל כלכלית, מדעית, מוסרית, ארגונית והשכלתית. היא תרבות של שקר. התואר האקדמי, שפעם היה איכותי ושווה את ההשקעה, אינו כך כיום. השני, הצעה למודל חלופי של אוניברסיטה שתענה לצורכי ההווה והעתיד.
הסגר בבית בשל הקורונה הוא שאפשר לי להתעמק בספר הזה, וגם ללמוד משהו חדש, מהחיים עצמם. משום מה נתקבעה אצלי התובנה שדברי הבל וקשקוש הם נחלתם של פרופסורים ממדעי הרוח והחברה, אך לא מהמדעים המדויקים, מדעי הטבע והרפואה. לתדהמתי גיליתי שלא כך הוא. ההבל והקשקוש הם גם נחלתם. אופייני למרביתם: לחזות אסונות או ישועות על בסיס של חוסר ידע משווע או נתונים שגויים לחלוטין. המדע במרעו. ומעל לכל, השיקול הפוליטי כגורם מרכזי בחיזוי המדעי־רפואי. הקורונה היא המצאה של נתניהו ותיעלם אחרי הבחירות – כך קבעה פרופסורית נכבדה, גנטיקאית. אכן "כל שקרי האקדמיה" זוהרים באור נגוהות.