משהו: 100 פרופסורים לרפואה פרסמו גילוי דעת שגם אם הניתוח יצליח, הפציינט לא יחיה יותר מ־120 שנה.

כיצד נתנהגה בזום

אדם ממוצע בארץ השתתף בלפחות מפגש זום אחד, אבל איש עדיין לא כתב מדריך להתנהגות נאותה בזום. אין רמקול שמכריז “נא להתנהג בהתאם" בתחילת המפגשים. ולכן מעטים מתנהגים בהתאם. אי אפשר ככה יותר. ישבתי לכתוב טיוטה למדריך ההתנהגות בזום.

מפגש זום לא מתחיל בשעה שנקבעה: התייצבות לזום לא דורשת חניה, איש לא נתקע בפקקי תנועה. הקורונה דאגה שתהיה תמיד בדיוק בזמן באותו מקום: בבית. לכן אנשים שמתיישבים בזמן מול המסך מצפים שהמפגש אכן יתחיל. הם לא מביאים בחשבון שמפגש זום מתחיל בעשר דקות איחור לפחות, בגלל אנשים שלא מצליחים להתחבר. הייתי במפגש שבו המרצה עצמו נזקק לחצי שעה של “אני לא מבין למה לא שומעים אותי". למען האמת, הייתי אפילו במפגש שבו עד סופו לאחר שעה וחצי הדובר במפגש לא הצליח להתחבר.

התאורה: חלק מהמשתתפים בזום נראים אפורים, מוצללים עד מושחרים, חיוורים או מעורפלים. מעטים מבינים שאם מצלמים את פניהם, הפנים צריכים להיות מוארים. כן כדאי שהמצלמה תהיה מכוונת פחות או יותר לכיוון הפנים שלך. טוב, ויתרנו על תאורה, שלא יראו ברור, אבל שיראו משהו. הייתי במפגשי זום שבהם ראיתי במשך כל הפגישה רק חצי עליון של פנים. או תחתון.

הספרייה: אנשים רוצים שיחשבו שיש להם ספרייה ברקע. השאלה היא איך היא צריכה להיראות: האם עדיפה ספרייה מסודרת, שבה הספרים זה לצד זה בגובה מדורג? או ספרייה מבולגנת עם קלסרים מגובבים, המעידה על אדם פעיל אינטלקטואלית? האם קישוטים קטנים בתוך הספרייה, כולל פרח מחוג קרמיקה של הבת מקנים מעמד בזום? בכל מקרה, לא ראוי להצטלם עם ספרייה שבה בין הספרים תחובים גרביים, חולצות, כוס חד־פעמית ונעל ספורט אחת. זה עוד טוב לעומת אלה שחודשיים אתה מסתכל על המטבח שלהם, ועל הכלים שהם צריכים להדיח, או לפחות לפנות.

רקע מלאכותי: כדי להימנע מרקע מכוער, המציאו את הרקע המלאכותי. שמעתי על מנהלת גרפיקה שמהיום הראשון הפגיזה ברקעים של אוצרות שלל מוזיאונים, וזוהר צפוני שלא נראה אפילו בקוטב. אבל גם כאן, כמה כללים: אם אתה בשיחה עם הנהלת המפעל, זכור לכבות את הרקע המלאכותי שמראה אותך על חוף הים בסיישל. אם אתה בסיישל, זכור להתקין רקע מלאכותי של קיר עם תמונה עקומה ותריסי פלסטיק. שמעתי על מישהו שהתקין רקע מלאכותי שבו רואים את פניו כשהוא מאזין בקשב. כשזה נפל פתאום, ראו אותו מנמנם על הספה בתחתונים.

כלל חשוב בנושא פילטרים: אם אתה בישיבה בזום מול כל המשרד, אל תשכח להסיר את הפילטר שעושה אותך תפוח אדמה, או מלפפון.
שקט סביבתי: מצא אזור יחסית שקט שבו לא שומעים מה קורה בבית. אני מצטט את “הפשוטע" (בחורה עם עמוד אינסטגרם ממש חזק). דוגמה לדברים שתקרא אם תקיש את ההאשטאג שלה: “כשכל הכיתה מתווכחת אם התשובה היא 5 או 6 אבל יצא לך 243", או: “האנשים בחיים שלי מתחלקים לאלה שנסערים מהאיחוד בימין ולאלה שנסערים מהבגידה בקלואי קרדשיאן עם ה־BFF של קיילי ג'נר".

איך הפשוטע הזהירה בנושא שראוי להיכלל במדריך שלנו? “כל הכיתה שמעה את ההורים שלי מתגרשים בזום".

עוד כמה כללים שכדאי לאמץ: להציג את עצמך כאדם מתקשה טכנולוגית, כך שברגעים אסטרטגיים תוכל לכבות את המצלמה ולומר: “אופס, נכבה לי לבד, אין לי מושג מה לעשות. כמה חבל, זה לא עובד". חשוב גם להבהיר לבני ביתך שעומדת להיות פגישת זום, לבקש לא להסתובב בלבוש חלקי, לא להיכנס בשירה עליזה ולא להודיע: “אני הולך לעשות סירוק כינים". אישה אחת תלתה פתק: “אמא בפגישת זום בשעות 9:00־10:00. התשובה לשאלתך יכולה להיות אחת מאלה: בחדר שלך. בכביסה. אני לא יודעת מה יש לצהריים. לא. חתיכת פרי. כשאבא יבוא". והכלל הכי חשוב במדריך: אם אתה עושה זום בסלולרי, להיזהר ולכבות את המצלמה לפני שאתה הולך לשירותים.

מלחמה דמוגרפית

“המתנחלים מתרבים יותר מדי. יש להם ילדים רבים מדי. לולא התרבו כל כך, היה מצבנו טוב הרבה יותר", כתב בימים אלה העיתונאי גדעון לוי בעיתונו “הארץ". בעברית לישראלים, ולמען המתקשים בעברית ברחבי תבל תרגמו לאנגלית. הוא גם הציע: “אולי לחוקק חוק, אולי לחייב התקנים תוך־רחמיים".

מה אולי? לשון רפה כזו לא תפתור את הבעיה. חייבים לכתוב באומץ. המצב הוא אכן כפי שמתאר העיתונאי: הציבור החילוני והשמאלני, שוחר השלום והדמוקרטיה והתומך בתנועות שבשמן מופיעות המילים זכויות אדם, לא עושה מספיק ילדים.

הצעה להתקנים תוך־רחמיים למתנחלים לא תעלים את הבעיה, צריך לכתוב קצת יותר בחריפות, לא רק לייבב אלא גם לדרוש מעשים ולומר באופן ברור: הציבור שוחר השלום חייב, ומעכשיו, לעשות יותר ילדים! מספיק להיות אימפוטנטים ורק לברבר, זה הזמן לפעולה. מי שלא עושה ילדים איננו שונה ממשתף פעולה עם המתנחלים. ידוע שיר המחאה המפורסם המתאר את מי שחושב שזו לא הבעיה שלו, עד שמגיעים אליו.

במאמר כתב גדעון לוי ש"הפתרון היחיד: לנעול את הרחם של נשות המתנחלים". הרשה לי לעזור לך לקדם את מטרתך טוב יותר, כי בית המשפט שמתערב בכל דבר עלול לאסור נעילות רחם, ואז תישאר מול שוקת שבורה. על אנשי שיח הזכויות לעבור מדיבורים למעשים לפני שהם מגנים את התינוקות של המתנחלים. עיוורון לבעיה רק יחמיר אותה. את מאמרך, גדעון, היית צריך לשבץ בקריאה למעשים, ולא רק לרטון ביניכם לבין עצמכם על ילודת מתנחלים תאוצתית. אינני עורך שלך, אבל כדי שהמאמר יהיה גם אפקטיבי, הייתי מציע לך לסיים אותו במה שראוי להפוך לססמת תנועות השלום והתקווה: “על כל ילד שהמתנחלים עושים - אנחנו נעשה שניים!".

פינת השלולית

הנסיכה יצאה לחופש הגדול. זו פעם ראשונה שאסור להגיע בחופש הגדול להתקהלויות בשלולית. אם אין ביקורי שלולית ואין צפרדעים שקופצים משם, הנסיכים יישארו כלואים תחת קללת המכשפה עוד הרבה זמן.