באופן רשמי, רמת המחירים בישראל גבוהה ב־27% מעל לממוצע מחירי הסחורות והשירותים בארגון לשיתוף פעולה כלכלי ופיתוח, המוכר לרובנו כ־OECD. כבר בראשית הדברים נאמר כי זהו כישלון אדיר לכל ממשלות ישראל בשנים האחרונות, שהבטיחו בכל שנה מחדש, ועם כל שר אוצר או כלכלה חדש שנכנס לתפקידו, לפעול להפחתת "יוקר המחיה". כל המאמצים היו ללא הצלחה, באין כוח פוליטי או תמיכה מצד הממשלה, אם כי ייאמר לזכותה שלפחות בנושא אחד היא בכל זאת הצליחה להביא לשינוי: השם של הרגולטור האחראי על תחרות חופשית, שונה ל"הרשות לתחרות" במקום "הממונה על הגבלים עסקיים". אכן הישג.

אין פלא שבמחירים כאלה, הנכפים על הציבור העמל, הצריכה האינדיווידואלית נותרה למעשה נמוכה ב־21% מרמת הצריכה במדינות ה־OECD. כלומר מכה כפולה: כוח קנייה נמוך, הכרוך במחירים גבוהים.

לא נשווה את ישראל לארה"ב - חלומם של ישראלים במשך שנים - שם רמת המחירים גבוהה ב־13% מעל הממוצע, אבל, שימו לב: הצריכה האינדיווידואלית היא 46% מעל הממוצע. במערב אירופה, בצרפת למשל, הצריכה האינדיווידואלית היא בדיוק לפי הממוצע, ואילו המחירים נמוכים ב־1% מהממוצע; בגרמניה הצריכה היא 12% מעל הממוצע, והמחירים דווקא נמוכים ב־5% לעומת הממוצע.

המצב בישראל רק הורע בשנים האחרונות. בשנת 2008 היו המחירים בישראל גבוהים ב־8% מעל ממוצע מדינות ה־OECD, הארגון שבו ישראל שותפה. בשנת 2011 כבר היו המחירים בישראל גבוהים ב־16% מעל לממוצע, ובשנת 2014 כבר זינקו ל־18% מעל לממוצע, לכן אין פלא שהצריכה בפועל, לעומת מדינות הייחוס, הייתה 21% מתחת לממוצע. כאמור, בשנת 2017 המצב הידרדר למחירים גבוהים, בשיעור מטורף של 27% מעל ממוצע המדינות המפותחות.

המצב בישראל רק הורע בשנים האחרונות. קניות בסופרמרקט (צילום: נתי שוחט, פלאש 90)
המצב בישראל רק הורע בשנים האחרונות. קניות בסופרמרקט (צילום: נתי שוחט, פלאש 90)

בישראל המחירים לכאורה היו אמורים לרדת בשיעור חד, על רקע ייסוף ריאלי של השקל מול סל המטבעות בעשור האחרון, בשיעור של 11%. היבואנים והיצרנים המקומיים קונים במחירים זולים משמעותית בחו"ל, אך מרשים לעצמם להעלות מחירים בישראל. אבסורד מהסוג שמתאפשר רק במדינה קרטליסטית, כאשר הממשלות לדורותיהן משקיפות מהצד ומגלות אוזלת יד.

המדינה הקרובה ביותר לישראל מבחינת הצריכה האינדיווידואלית היא צ'כיה, שבה הצריכה היא 75% מתחת לממוצע, אבל שימו לב: בצ'כיה המחירים נמוכים ב־42% (!!!) מהממוצע. עוד מדינה הדומה לישראל מהרבה בחינות (גם בטכנולוגיה) היא קוריאה הדרומית, שהצריכה בה היא 28% מתחת לממוצע, בעוד המחירים הם 10% מתחת לממוצע. מה קורה פה? והרי גם קוריאה הדרומית היא מעין אי מבחינה משקית.

בכל גוש היורו הצריכה נמצאת בשיעור של כ־3% מתחת לממוצע, אבל המחירים עומדים על 6% מתחת לממוצע. הנתונים הם לשנת 2017. מה קרה מאז? ספרו לי אם אתם מרגישים שיפור במחירי ליטר חלב, או למשל קוטג', עת נקנסה בשבוע שעבר החברה המונופוליסטית תנובה בידי בית המשפט המחוזי ב־20 מיליון שקל על העלאת מחירים מופרזת. הייתם מצפים למשל לירידה במחירי כלי הרכב בשל הייסוף האדיר של השקל, אך הם לא ירדו, אם כי מדי פעם הממשלה עושה תיקונים בגלל סיבות של סביבה ירוקה וכן מעודדת שימוש במערכות בטיחות מתקדמות או לחלופין מבטלת אותן ומעלה מסים. אלו שהצליחו לרכוש רכב משלמים על דלק יקר. החזיקו חזק: מכל 100 שקלים שאתם משאירים בתחת הדלק כיום, 73.5 שקלים הם מסים.

אחת הטענות היא כי ישראל כמוה כאי: היא אינה סוחרת ממש עם שכנותיה, הכל מיובא באמצעות אוניות ומטוסים, וזה יקר. אלא שיפן אף היא מורכבת מאיים, התוצר ממש דומה לזה של ישראל, הצריכה הפרטית האינדיווידואלית היא 10% מתחת לממוצע, והמחירים גבוהים רק ב־7% ממנו. גם אירלנד היא אי. שם הצריכה היא 13% מתחת לממוצע, והמחירים הם רק 19% מעל הממוצע. עוד מדינת איים, הממלכה המאוחדת (בריטניה), היא עם 6% צריכה מעל הממוצע, והמחירים רק 9% מעל הממוצע. נשמע רחוק קצת? אז הנה: בקפריסין השכנה (אי, למי שאינו יודע), הצריכה נמוכה ב־14%, והמחירים נמוכים ב־18%!

אם המחירים בישראל כה יקרים, מדוע אין מייבאים סחורות מחו"ל במחיר מוזל? ובכן ישנן רשתות בתחומי הביגוד, הספורט, מוצרי הטואלטיקה והמזון שניסו לעשות זאת, פעלו וייבאו ממדינות שלישיות סחורה של מותג ידוע ונדרש במחיר זול יותר מאשר המחיר שמציג היבואן הרשמי. יבואנים אלו פעלו כ"יבואנים מקבילים". החוק הישראלי מאפשר להם לעשות זאת, בתנאי שלא יציגו מצג שווא כאילו הם יבואנים רשמיים מטעם היצרן. אף שאסור ליבואן הרשמי לפגוע בהם, על פי חוק, הרי שלרוב הוא מצליח בתוך כמה חודשים לסגור את הפירצה.

אומנם ייתכן כי הבלימה אינה חוקית, אך הוא אינו מעוניין במתחרים שינגסו ברווחיו לאחר ששילם עבור הזכות להיות יבואן רשמי וליהנות מרווחי מונופול של מוצר ספציפי. מה עושה היבואן הרשמי? מתלונן בפני היצרן בחו"ל ומלשין מהיכן (כלומר מאיזו מדינה שלישית) הביאו מתחריו את הסחורה. היצרן בחו"ל מאיים על הספק בחו"ל, הלא רשמי, של היבואן המקביל. היצרן מאיים על הסוחר בחו"ל שכלל לא יספק לו סחורה אם ימשיך לייצא לישראל, וראה זה פלא - ברז כניסת המוצרים המקבילים נסגר. האם זה חוקי לבלום תחרות? לא. האם עושים זאת? ובכן, ללא הפסקה. האם  הממונה על התחרות או משרד הכלכלה חוקרים? רק בתיאוריה או בהכרזות שאין מאחוריהן דבר. כמה קנסות הוטלו על יבואנים רשמיים שהצליחו לחסום יבואן מקביל?  

מחיר הכשרות

סיבה נוספת למחירים הגבוהים, בעיקר בתחום המזון, הוא נושא הכשרות. רוב הישראלים היהודים מעדיפים מוצרים כשרים. כל יצרן ויבואן מזון, לא רק בשר, אלא כל פריט מזון, מחזיק מערכת של משגיחי כשרות במפעל ובמערכות ההפצה. כך גם במסעדות הכשרות או אפילו בפלאפלייה. שליחי כשרות יוצאים לארצות הים, לוודא כי הסחורה והמזון שנכניס לפינו יעמוד בתקנות הכשרות. לרבנות הראשית יש מונופול בתחום חותמת הכשרות, ולכן העלות לישראלים היא גבוהה מאוד, הרבה מיליארדי שקלים בשנה, שנכנסים לעלות המחיה. אם היבוא מחו"ל ויש מכס ומע"מ על עלות היבוא, הוצאות הכשרות נכללות בעלות, כך שאנו משלמים מסי יבוא ומע"מ גם על עלות הכשרות. רשות התחרות קבעה במאי השנה כי הדרישות המוגזמות של הרבנות הראשית בסוגיית יבוא מוצרי חלב, שאינה קיימת במדינות אחרות המייבאות מזון כשר, גורמת לתוספת של 10% בעלות מוצרי החלב המיובא. זה המון. לכן היבוא במקרים רבים אינו כלכלי, ואין אפשרות להתחרות ביצרנים המקומיים של מוצרי החלב. זוהי מכה למשקי הבית, המוציאים 15% מכלל הוצאות הצריכה למזון על מוצרי חלב וביצים.

בדיקת כשרות (צילום: יעקב נחומי, פלאש 90)
בדיקת כשרות (צילום: יעקב נחומי, פלאש 90)

ישראל הופכת לאחת המדינות הצפופות בעולם, בייחוד במרכז הארץ. האוכלוסייה דחוסה, והתוצאה היא עלייה במחירי המקרקעין. מחירי המקרקעין והבנייה הלא יעילה, שלא הוכנס בה מיכון מספיק, כיאה למדינת הייטק, מחייבים את היצרנים והמשווקים לגלם את עלות השכירות של המבנה המסחרי או עלות הרכישה שלו, על מחיר המוצר או השירות. לכן, כאשר אנו משלמים בחנות עבור מוצר, על תספורת במספרה או למנוי במכון הכושר, אנו משלמים עבור המקרקעין היקר. זאת ועוד, לנכס נלווית ארנונה אדירה, שעולה אוטומטית בכל שנה מפני שממשלות ישראל הפחיתו בשיעור ניכר את התקציבים לרשויות המקומיות, בעודן מטילות עליהן יותר תפקידים, גם בתחומים שהיו בעבר באחריות השלטון המרכזי.

כל פירמה הייתה רוצה להרוויח יותר, אך התחרות בכל תחום יכולה לגבור על רצון זה ולהביא לירידה במחירי הסחורות והשירותים באמצעים טכנולוגיים, בד בבד עם העלאת פריון העבודה. הצירוף של השניים יכול להביא להפחתה בהוצאות, להציע לצרכן מחירים נוחים יותר ולתפוס נתח שוק גדול יותר, מה שהיה אמור להביא לירידה במחירים בישראל. אחת הבעיות הקריטיות במדינה היא פריון העבודה הנמוך. ישנה פולריזציה של פריון העבודה: במפעלים המייצאים הפועלים בזירה הבינלאומית יש עלייה בפריון העבודה כי הזירה הבינלאומית אינה רוחנית, אלא כוחנית, שבה הטוב מנצח. לכן בחברות ההייטק של ישראל פריון העבודה עולה בהתמדה, תוך עלייה קבועה באיכות העובדים שגם משתכרים היטב.

בתעשיות ובשירותים המקומיים ב"אי" שנקרא ישראל, אין איום על יבוא, נניח יבוא שירותי ריפוי שיניים או משרדי עורכי דין או רואי חשבון או גני ילדים פרטיים. גם חנויות המזון וההלבשה או כלי הבית אינן מאוימות מנסיעה ברכב אל מעבר לגבול כדי לקנות ולרכוש בזול יותר, כמו באירופה או במדינות ארה"ב (אולי פרט לזליגת קניות של ערביי ישראל לקניות בשטחי יהודה ושומרון). התוצאה היא פריון נמוך בחרושת המסורתית ובשירותים המסורתיים, שמביא לכך שהעלויות המושתות והמושתתות על הצרכן גבוהות. אנחנו משלמים יותר. כבר נכתבו דוחות בינלאומיים על ההגנה המופרזת שמוענקת כאן לתעשיית השירותים בישראל, כולל ביטוח ובנקאות.

גם חוסר ידיעה, פחד מנושאים מסובכים או חוסר אוריינות דיגיטלית גורמים למחירים גבוהים. כך למשל כבר נכתב רבות על כפל ביטוחים, המעלים בשיעור ניכר עלויות למבוטח המבולבל. לסוגיה זאת נדרשה "רשות התחרות", והיא קובעת מה שכולם יודעים: הציבור בישראל זורק סכומי עתק לשווא. במחקר נמצא כי אצל יותר מ־70% מקרב המבוטחים עם ביטוח יתר, הציבור כלל אינו תובע את חברות הביטוח עקב אירוע ביטוחי. זה מצביע על חוסר הבנה ומודעות לתכולת הכיסויים. בתאונות אישיות, ביטוח היתר קיים אצל כ־22% מהמבוטחים, כפל ביטוחים של כ־20%־22% נמצא בקרב ביטוחי בריאות, בסעיפים הכוללים ניתוחים, השתלות ותרופות מחוץ לסל. לא חבל?

הון־ליין

עכשיו, בתקופת הקורונה, חזינו בניצול ציני מצד רשתות השיווק, שהיו להן לקוחות שבויים, שקנו באמצעות אתרי האינטרנט או במקום מגוריהם. התחרות הבין־אזורית נעלמה, והשווקים היו סגורים במשך שבועות ארוכים. עכשיו התנועה בין האזורים התפתחה, וכבר רואים ירידה במחירי המזון. אלא שניצול ציני זה הוא בגדר זוטות לעומת הצפוי לצרכן בשנה הקרובה: בכל שנה נהגו לצאת מישראל מיליונים בדרך האוויר (אשתקד: 8.3 מיליון). לישראלים הייתה הזדמנות לראות ולבחון מחירים בארצות הים, ולבדוק אם כדאי לסחוב ולהכניס ארצה סחורות כגון תמרוקים ומוצרי טואלטיקה. אבל הכליאה בישראל תאפשר לחברות שיווק ולרשתות שיווק להעלות מחירים לישראלים הנעולים בישראל. לא זאת בלבד, הנופש היקר מאוד בישראל (גם בתחום זה בגלל מחירי המקרקעין והארנונה) הביא ליבוא חופשות נופש: כלומר אם יקר באילת, בים המלח, בגליל או בחיפה - טסים לחו"ל. אך השנה, באין אפשרות לנפוש ולטייל מחוץ לארץ, הישראלים ישלמו מחיר יקר עבור הכליאה בישראל.

דווקא בתקופת משבר הקורונה היה מקום לשנות את סדרי השלטון הכלכלי והמשקי. אם משפחות או עסקים שהיו חזקים במשך שנים נפלו או נטו ליפול, היה מקום (בדרך כלל) לתת להם ליפול ולאפשר ליזמים או לבעלי הון חדשים לקחת את החברות או את הפירמות לשליטתם. שינוי ידיים היה מביא לרעיונות חדשים, לתחרות מסוג חדש ולתקווה למחירים של סחורות ושירותים זולים יותר. שמירת מבנה הבעלות של המשפחות החזקות במשק דווקא גורם למחירים הגבוהים לצאת משיווי משקל. זאת ההזדמנות להחלישן, הזדמנות של אחת לדור. אם חלק מהמשפחות השולטות הן תחרותיות וטובות - שיישארו. אשר לאחרות, לא צריך להצטער שיינגפו.