ידי נולד לארבע אימהות ולכן הוא משולל ציפורים ולילדותו גרסאות שונות. אמא אחת העבירה אותו תחת שמלתה בליל אימה וסער מתחת לאפו של מחבל; אמא אחרת נשאה אותו על כתפיה לגן באחת משכונות ירושלים; אמא שלישית גרה עם אביו בסמיכות לבית יתומים ועבדה כטבחית, נהנית לראותו מתרוצץ עם חבורות הילדים כאחד מהם, יודעת, אולי רק מרגישה, שהוא יתום כמותם.
גם על האימהות האלה לא סיפר לטליה. עבורה המציא במיוחד אמא רביעית, פולנייה שמקמרת את גבה אל מכונת התפירה או אל בד וילונות כבד, אצבעותיה מדממות. "היא הכינה אוכל בבוקר", סיפר לטליה, "אחר כך תפרה, וכשחזרנו מבית הספר יצאה לצעוק ברחובות".
לשמלת האם הראשונה היה ריח לא מוכר שבבגרותו יכיר, כתפי השנייה היו גרמיות וננעצו באחוריו הרזים, והמטבח הלבן של השלישית, על סכיניו המפחידות, לא הציע לו עוגות ומרק חם, אלא מלפפון ירוק, קוביות עגבנייה ופרוסות לחם עבות. אבא לא היה. היה, אבל לא ממש זכור.
זכור, אבל מפחיד. אולי סבא? איש רחב גרם, כיפה על ראשו השחוח, נושא ריבועים ענקיים של זכוכית במתלה בד ושק, עובר ברחובות ירושלים וצועק: "זגג! זגג!" לימים, כשיראה בסינמטק את צ'רלי צ'פלין הבא לתקן זגוגיות לאחר ששלח את הנער להשליך אבנים כדי לשבור אותן, ינסה לפשפש בזיכרונו אם גם אביו השתמש בו בילדותו באופן זה, ויבין פעם נוספת, אחת מני רבות אחרות, שגם שימוש הוא סוג של קשר, בעוד שלו זכורים רק כאב פיזי וניתוק מתמשך.
ארבע אימהות, אב אחד, וסוג אחר של חיים שנבנו במאמץ רב ובגלגולים אחדים. ארבע אימהות דורשות חמש נשים או אף לא אחת. טליה היא כולן ואולי אף אחת. גם היא לפעמים חושבת שיש בה רבות נוספות.
בגיל שש או שבע ראה גידי את שני אחיו מקיימים יחסי מין. דוד, אחיו הבכור, תפס בכתפו, "קח כסף, לך תקנה גלידה", וטפח על אחוריו, מכוון אותו אל הדלת. גידי לא זוכר במדויק מה אמר, גלידה או פלאפל, אולי עוגה, אבל הוא זוכר את מטבעות השקל ששרפו את כף ידו שהתאגרפה סביבן. הוא אמר, "שלום", טרק את הדלת והתגנב בחזרה על קצות אצבעותיו, מנסה לאתר את אחיו.
כשגדל, תמה על עורמת הילד שרצה לבדוק מה מתרחש. מה הניע אותו? חוסר אמון באח שמעולם לא נתן לו משהו סתם כך, ודאי שלא כסף? תחושה עמומה לגבי טוב ורע, שניסיון חייו המוגבל החל לגבש? כמו הפעם שבה אחיו חטף ממנו גביע גלידה וסיים אותו בעצמו, או הפעם שבה ראה אותו פורץ את תיבת דן חסכן שלו, מנסה להוציא ממנה את דמי החנוכה הגבוהים שקיבל מדודה שרה, וכשהבחין שנתפס, זינק אליו וכיסה את פיו המתעוות לבכות או לצעוק בכפו הגדולה, ואת אצבעות ידו השנייה העביר על צווארו בתנועת עריפה, שפירושה, שתוק או שאהרוג אותך, היה ברור לו גם בגילו הרך. ואולי רק תום של סקרנות ילדית הניע אותו? טיל ממוקד של ערנות ודריכות וציפייה כשהשקלים המתלחלחים ביד הקפוצה הם הדלק.
גידי הילד טפף בזהירות ורכן אל דלת שקולות התנשמות ומיאון, ואולי פיוס או ריצוי, נשמעו מאחוריה. הוא לא הבין דבר, אבל מתח השרירים שבגופו וידו הרועדת על הידית המתינו למשהו שהוא חייב לראות. הוא דחף את הדלת באטיות, פותח סדק רחב דיו כדי לראות את שניהם שוכבים עירומים זה מעל זה, צר דיו כדי להינעץ בזיכרונו כרומח ולעורר שאלות, שזיכרון היד העורפת בלם את ביטוין בקול.
ישבניהם הבוהקים ותנועות הגו התואמות הקפיאו אותו. פסל יצוק, נציב מלח, חושש ומבולבל. גם בבגרותו לא יצליח להגדיר במילים חד משמעיות את מה שחש באותו רגע. הוא זכר שגופו הגיב. כל חושיו נפערו, כל עצב קלט ושידר, כל נים התכווץ ונמלא. ריח ארוחת הצהריים שמתחממת במטבח נתקע בנחיריו, לובן הישבנים צרב את עיניו, צורח לעומת הרגליים והגב השזופים כברונזה. קולות מוזרים, אנחות קטועות, חדרו לגופו וחתכו בחזהו, נשימתו נעתקה, השד יודע אם בכלל נשם. ברור שנשם. האוויר, שחדר כששאף ונפלט כשנשף, עורר במיתרי קולו רטטים של צווחה שנבלמו מיד. מוחו ששידר אזעקת בריחה לשריריו בלם אותה. בלם ושידר ובלם. משחק סכום אפס. מותיר אותו מאובן, בוהה, נבהל. הכסף צורב בכפו על אף הזיעה.
החל באותו בוקר פתח במעקב. תחילה בשבתות, אחר כך בפגרות מהלימודים, וכשלא ראה דבר בימי החופשה ניסה להישאר בבית בהיחבא בימי חול רגילים, לחזור בשעות לא צפויות או להִתחלות והכול לשווא. התמונה שנחרתה בו לא חזרה, עד שכעבור שבועות אחדים מיין אותה כחלום בהקיץ, כמופע עוועים, ומה שנגוז נגנז. גידי היה משוכנע שדמיונו שיטה בו, אבל הערנות המתוחה, הגרויה, שליוותה את שהותו בבית, השתלטה על חייו גם בחוץ. "פרא אדם", כינתה אותו המורה בחיבה. תלתליו השחורים ועיניו החמות הזכירו לה אהוב נעורים.
חלפה שנה עד שנחשף שנית למופעים דומים, מורכבים יותר וכבר לא חד מגדריים. הפעם היו התמונות ברורות מכדי שייהפכו לחלום גם אם הוא סיוט. שני אחים, שתי אחיות (הקטנות, גילה ושרית, עדיין לא היו ביניהן), כמה צירופים אפשריים! תחלופה מתמדת של משתתפים, אבל המופע אחד. כושר ההמצאה של האחים יבש, כמה שליחויות ושוחד עוד יציעו? די להם בדלת נעולה. הוא התקשה להאמין, מבין ולא בדיוק מבין, אבל מרגיש בכל קצות עצביו שמשהו כאן אסור, אסור מאוד. הוא הִרבה להסתובב ברחובות, חזר הביתה רק כשהיה מוכרח לאכול או לישון, לא מבין איך יש לו ארבע אימהות והן אינן רואות דבר. איך יש לו אבא או סבא, וגם הוא אינו רואה דבר. להפך. הכול משכימים כל בוקר לעמל יומם וטורחים ומכינים כל אחד מה שהוטל עליו להכין, אם אלה ביצייה או כריך, ואם אלה שיעורים לבית הספר, או שטיפת כלים או תיקון חלונות שבורים בבתים שגרות בהם משפחות אחרות. כולם משתתפים במחזה ואינם רואים זה את זה. האם הם משתתפים בעל כורחם? כך לפעמים נראה לו, לפחות לגבי חלקם, אבל לשתוק הכול שותקים מרצונם. גם הצופים, הקהל, שותקים. גידי התחיל להבין שגם הוא שותק.
אם לא נמצאו לו המילים לומר מה שראה, איך ידבר על מה שהוא מרגיש?
שנים אחר כך, כשגבי, הצעיר בשנה מדוד הבכור, הציע לו להצטרף ליומיים של כיף בכנרת עם האחיות, החליט שהוא בוגר מספיק להימלטות. הוא היה אז בן ארבע עשרה וחצי והניח שהוא מוצלח דיו להסתדר בעולם. בחודש האחרון נהג להמתין מחוץ לסופר השכונתי בכל יום אחר הצהריים, חייך לנשים שדחפו עגלות עמוסות, סייע להן להכניס את הקניות למכונית ולהחזיר את העגלה. מאה השקל שאסף בשלושה שבועות נראו לו הון עתק. בית הספר נועד לתינוקות, המריבות עם האב הסלימו והאם המשיכה להתפצל. הפרטים התגבשו: הוא יעזוב את הבית, את המשפחה ואת העיר וייסע למישור החוף, לגור עם חיותה, שנישאה ועקרה לגבעתיים.
ללא מקהלה יוונית ובלי גזירת גורל, אלא מתוך החלטה אישית, הוא יהפוך סוף סוף להיות אח יחיד. ובעיקר, אשרי, יתום אני.
כעבור שנים לא מעטות וגלגולים אחדים, תכיר אותו טליה ותתאהב בו.
הספר "שיחה לא מזוהה" ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים