על שני חברים יקרים ומבריקים שנגזלו מאיתנו בטרם עת

פרולוג

זה סיפור על אישה מצחיקה ושנונה, אחת הנשים הכי חכמות והכי כיפיות שהכרתי. זה סיפור שרק כשהתחלתי לשחזר אותו, פתאום גיליתי לתדהמתי שהוא בעצם עצוב נורא. הוא מתחיל ונמשך ומסתיים בהרבה כעסים, ברוגז, צחוקים, אהבה גדולה - והדבר הארור ההוא שפעם, לפני הקורונה, קראו לו "המחלה".

"את הביקורות הנוקבות שהעבירה נהניתי לשמוע ולקבל גם כשהייתה החריפה ביותר", אמר עליה ראובן ריבלין, נשיא המדינה ועמיתה ל"אין עם מי לדבר", תוכנית הטלוויזיה הסאטירית. "היה לה חוש הומור מבריק, והיו לה הבחנות מקוריות והמלצות מעודדות, כמו זו שנחרתה בזיכרוני: תפוחי אדמה אינם משמינים. משמין רק מי שאוכל אותם".

"אין לי בעיה עם מתוקים", אמרה לשף חיים כהן שאירח אותה בתוכנית "שום, פלפל ושמן זית". "אם אין לחם וחמאה ולקרדה ועגבנייה, אני אסכים לאכול מנה מתוקה". "לפעמים שפים טועים", אמר לה כשטעה במינון. "גם בנקים", השיבה לו.

פעם ישבנו באיזו מסעדה וכולנו הזמנו שניצל ופירה. "שהפירה שלו יהיה קר, בבקשה", הצביעה על ארל'ה בעלה. המלצר ההמום לא בדיוק הבין את כוונתה המוזרה של הסועדת. "הוא קיבוצניק", מיהרה להסביר. "ככה הוא רגיל מחדר האוכל - הוא בטוח שפירה צריך להיות מוגש קר".
כשישבנו פעם בטיילת והשעה כבר הייתה מאוחרת, אמרה לפתע. "יאללה, צריך ללכת לגור". "למה את לא אומרת 'הביתה'?", שאלתי. "כי זו דירה שכורה. זה לא הבית", ענתה.

כזאת הייתה דניאלה שמי. סיפור ההיכרות שלנו התחיל כחסר סיכוי, ללא מצב להתקרבות כלשהי. לא מצדי ולא מצדה. אבל החיים הרי מלאי הפתעות. כמו המון קוראים בני כל הגילים, הייתי ממהר לקרוא את הטור שלה "דניאלה יקרה" ב"ידיעות אחרונות". כשיצא הספר, מיהרתי לרכוש אותו, כמובן. אחר כך השאלתי אותו, אני לא זוכר למי. הספר לא חזר אליי.

כשחיפשתי אותו עכשיו, גיליתי להפתעתי שזה ספר ממש נדיר. הוא לא נמצא בספרייה שבה אני נוהג למצוא בדרך כלל כל ספר שאני זקוק לו. אבל למזלי, ממש ברגע האחרון מצאתי עותק חדש באתר "סימניה", ואני גאה, מאושר ואסיר תודה לזה שהסכים להיפרד מ"דניאלה יקרה" לטובתי ולמענכם.

מה שיש לי בתוך המכנסיים לא כל כך דומה למה שיש לחבר שלי בתוך המכנסיים. מה עושים?
דניאלה משיבה: בזמן הקרוב לא יהיה לי זמן, ולכן לא אוכל לבוא באופן אישי להציץ לתוך המכנסיים שלך ושל החבר שלך. מה דעתך ללכת לרופא ולהתייעץ איתו? זו המומחיות שלהם להציץ לתוך מכנסיים של אנשים זרים. ובכלל, מה שהרופא יגיד לך, זה תעשה, ואל תבקש עצות מכל מיני אנשים שלא מבינים בזה, כמוני, למשל.
("דניאלה יקרה" / דניאלה שמי)

"קיבלתי כמה וכמה מכתבי שטנה וזעם על המדור", כתבה בהקדמה לספר שלה, "ומספר כפול ומשולש מזה של מכתבי תודה, תמיכה ועידוד. על אלה ועל אלה אני מודה. מי שיש לו גם שונאים וגם אוהבים - קל לו יותר לשמור על שווי משקל נפשי".

תמונה ראשונה

"זה הדבר הכי גרוע שאתה יכול לחשוב עליו", היה המשפט הכי נורא ששמעתי אי־פעם בתחילתה של שיחת טלפון. כמה שבתות לפני כן הוא בא אליי לצפת כדי לעבוד על פתיחת העונה של מועדון הזמר שלו בתיאטרון חולון. חשבתי שערב משירי מרדכי זעירא יתאים לפתיחת העונה. גם הוא התלהב. עבדנו על הסיפורים ובחרנו את השירים.

בצהריים הלכנו לאכול ב"פינתי". היו שם כל הדברים שהוא אוהב, אבל הוא לא הצליח לבלוע כלום. ניסיתי לשכנע אותו לפחות לשתות תה, או משהו לא חם ולא קר מדי. הוא סבל. אם היה מגיע אליי לבדו, לא הייתי נותן לו לחזור לתל אביב. אבל היו איתו שתי ידידות טובות וסמכתי עליהן. הבטיח שייסע ישר לאיכילוב.

בטלפון הוא אמר שגילו אצלו את "המחלה", ושהוא חייב לטוס לארצות הברית. מיד נסעתי אליו מצפת לתל אביב. ואז, באופן ישיר, אפילו לא ברמז, הוא פשוט ביקש שאסע איתו. מבחינתי זה היה ממש בלתי אפשרי. מכל מיני סיבות, רובן פרטיות מאוד. אני חושב שזו הפעם הראשונה שאני מספר את זה. זו הייתה גם הפעם הראשונה שנאלצתי לסרב לו למשהו. בסופו של דבר מי שהתלוותה אליו הייתה חברתו דניאלה שמי. אחרי זה נאלצתי להתעדכן על מצבו מחברים של חברים. הקשר עם יאיר רוזנבלום, החבר הטוב שלי מאז ימי להקת הנח"ל, נותק.

היה לי חבר, היה לי אח
הושט לי יד כשאקרא
היה לי חבר, היה לי אח
הושט לי יד בעת צרה
אני אחיך, אל תשכח
היה לי חבר, היה לי אח

("היה לי חבר, היה לי אח" / מילים: יורם טהרלב, לחן: יאיר רוזנבלום)

תמונה שנייה

בתיה שושני הייתה בת הזוג האולטימטיבית שלי בגלי צה"ל. היו שנים שבהן תוכניות בעריכתנו היו בין תוכניות הדגל של התחנה. פעם, כששולה הגיעה לבית החייל להקלטה פומבית של "יתוש בראש", תוכנית ההומור שבתיה ואני הפקנו וערכנו, שאל אותה הסדרן מיהי. "אני אשתו של אבי קורן", אמרה שולה המופתעת והכמעט נעלבת. "את אשתו? מה פתאום?", התפלא הסדרן, "אשתו נכנסה לאולם כבר מזמן".

כשבתיה נפטרה מהמחלה, התכנסנו כדי לערוך לזכרה אירוע ב"צוותא". את ישיבות ההפקה ערכנו ב"הספרייה" בבית הסופר. מתחשק לי להשתמש כאן בבדיחה של הקומיקאי האמריקאי ניל בראנן: "אם אתם זוכרים מה זו 'הספרייה' ואיפה בית הסופר, כדאי שתסיימו כבר לכתוב את הצוואה שלכם, כי זה אומר שאתם עם רגל אחת בקבר".

בספרייה של עמרי שבבית הסופר הייתה גם דניאלה שמי. כי גם היא הייתה בצוות ההפקה. יום אחד, אחרי שלוש־ארבע פגישות כאלה, היא שאלה אותי אם אהיה מוכן להישאר אחרי הישיבה. מכיוון שעד לאותו רגע לא החלפנו בינינו אפילו מילה, די נלחצתי.

ההקלה הגדולה באה כשהיא אמרה לי שלפי הסיפורים ששמעה מאני־יודע־מי, היא הייתה בטוחה שאני מפלצת חסרת רגשות. בגילוי הלב ובישירות שלה, שאחר כך למדתי לאהוב וגם לחטוף לפעמים, היא סיפרה לי שקבעה פגישה עם יאיר כאן בספרייה, ושהיא רוצה שאצטרף. "הוא כועס עליי. הוא מחק אותי, ותתפלאי - אני אפילו יכול להבין את זה", השתפנתי. "זו הבנה מטופשת וילדותית", נזפה בי דניאלה.

כשיאיר הגיע, הוא היה יאיר שונה. את מה שאמר לי בספרייה אני לא מתכוון לספר. זה יישאר תמיד בין שלושתנו. בין דניאלה, יאיר לביני. אני רק מוכן לגלות שבסוף התחבקנו. "שני ילדים, בחיי", אמרה דניאלה כשהביטה בנו. אני חושב שגם לה היה איזה דוק בעיניים. למחרת כבר נפגשנו שלושתנו באיכילוב. מאז ליווינו את יאיר, עד שאתם־יודעים־מה.

עד היום שמורה אצלי המתנה שהיא נתנה לי פעם ביום ההולדת שלי. זה היה עשר שנים אחרי שיאיר כבר לא היה איתנו. דניאלה הביאה לי טי־שירט שעליה מודפס: "בן 61 אבל עדיין ילדותי".

תמונה שלישית

מי אשר כבה נרו
ובעפר נטמן
בכי מר לא יעירו
לא יחזירו לכאן

("שיר לשלום" / מילים: יעקב רוטבליט, לחן: יאיר רוזנבלום)

ב־4 בנובמבר 1995 היינו בכיכר. יאיר לא הגיע. הוא היה חלש מרוב הטיפולים הנוראים במחלה הארורה. רק השיר שלו היה שם.

לכן רק שירו שיר לשלום
אל תלחשו תפילה
שירו שיר לשלום
בצעקה גדולה

"בערב הלכתי לכיכר מלכי ישראל כדי לראות אנשים כמוני", כתבה דניאלה שמי. "אנשים מצטערים וכואבים. אנחנו כולנו יודעים מה זה צער ומה זה כאב ומה זה אבל. אבל שם, בכיכר, ראיתי איך נראית תוגה... מאות אנשים, רובם צעירים, ישבו מול מאות נרות דולקים ושתקו... שעה ארוכה עמדתי שם. לא יכולתי ללכת. רגעינו הקשים תמיד נושקים לרגעינו היפים, ומה שצריך עכשיו זה ללבוש אדרת של אופטימיות על לבוש האבל וללכת קדימה".

יאיר נפטר תשעה חודשים אחרי זה. נשארנו דניאלה ואני והשירים של יאיר והזיכרונות המשותפים. לא לבשנו אדרת של אופטימיות על לבוש האבל, אבל השתדלנו ללכת קדימה.

אם אני, אני צוחק
זה לא אומר שטוב לי
אני צוחק כי זה עצוב
להיות אחד. להיות אחד.

זה לא אומר, זה לא אומר
אולי זה משהו אחר
אולי זה חם, אולי זה קר
אולי זה סתם כדי לומר

("להיות לבד" / מילים: יהונתן גפן, לחן: יאיר רוזנבלום)

אתנחתא

"באחד מימי מרץ הוא טלפן ואמר: 'שימי מים, אני בא'. הקפה כבר היה מוכן כשהוא סיפר לי שגילו אצלו את המחלה הארורה הזו. 'אבל אל תדאגי', הוא אמר לי, 'אנחנו נתגבר'. ואני האמנתי לו. כמו תמיד... ומה ששומר עלי עכשיו זה המשפט שאמר לי חודש לפני מותו: 'אנשים חזקים לא נשברים. הם מתגברים'. אני אשתדל". זה מה שכתבה דניאלה שמי כשנפרדה מעמי, אחיה האהוב והיחיד, שהיה צעיר ממנה בעשר שנים.

אפילוג

"ההומור היה השפה הראשונית הכי טבעית שלה", אמר חברה הטוב יאיר גרבוז. "ההומור שלה היה לא מאוד פוליטי, לא מעליב, אלא הומור של שיחה. הומור כזה שבין בני אדם, יומיומי, שבנוי על קומונסנס ועל נונסנס. היא לעולם לא תגיד למאזין או לבן השיח שלה 'אתה אידיוט'. אבל אחרי שהיא תגמור להגיד משהו, הוא יאמר על עצמו 'אני אידיוט'... לא הייתה כמו דניאלה ביכולת שלה להחזיר לנו פרופורציות ולמנוע נפיחות. אני חושב שזו הייתה תכונתה הגדולה ביותר".

כשנישאתי לבעלי הייתי צעירה והוא גברי ומבוגר, וחשבתי שזה נהדר. עכשיו אני בת 40 והוא זקן בן 60. מה עושים עם זה?
דניאלה משיבה: תנסי להחליף אותו בשני גברים בני 30 כל אחד, או סתם תזרקי אותו לזבל, כי הוא כבר לא מה שהיה פעם. אגב, אני מבינה שכאשר נישאתם את היית מאוד צעירה ועכשיו את כבר בת 40 ובעוד 20 שנה תהיי גם את בת 60. אז כדי להקדים תרופה למכה, אולי תיכנסי גם את לזבל ביחד איתו, ואז לא תגיעי לגיל 60 ואף אחד לא ימאס בך.

("דניאלה יקרה" / דניאלה שמי)

דניאלה שמי נולדה ב־30 ביוני 1943, השבוע לפני 77 שנים. היא נפטרה מהמחלה באפריל לפני ארבע שנים.