אני לא יודעת איך אתם מרגישים בגל השני המתפרץ, אבל אני מרגישה שהקורונה משחקת איתי תופסת. פעמיים הצלחתי להינצל מבידוד בגלל שהייה בקרבת חולה מאומת. הפעם הראשונה התבררה כטעות, ובשנייה במקום שבו רציתי לשבת התגלה חולה מאומת. מזל שהמארחת לא הייתה נחמדה, ואני וחברותיי היינו כבר הרחק משם.
בני אדם הפכו בן לילה לקוביות משחק בטטריס עם מסיכות. נדמה לי שהסיפור הזה הוא פשוט עניין של זמן, שדורש הרבה מזל. להיות במקום הנכון ובזמן הנכון, ולהאמין בפטאליזם המוחלט - שמה שצריך לקרות יקרה ולקוות שהכל יהיה בסדר. אי אפשר לחיות עם החרדות האלה, שמרחפות באוויר כל הזמן. גם ככה מרקורי שוב בנסיגה ובדיוק במזל סרטן.
השבוע חגגתי את יום הולדתי ה־43. אחרי פסטיבל ה־40, ההתבכיינות בגיל 41 וההתאוששות מההלם בגיל 42 - אני מרגישה שב־43 מגיע משבר גיל ה־40 האמיתי. יכול להיות שהתחושות הללו קשורות לכל ה"נסים" שהביאה איתה 2020 ולפוסט־טראומה שכולנו חווים, ויכול להיות שהתסמינים שאני חווה קשורים ליום ההולדת ולגיל שבו אני עומדת על מעין צוק, מביטה לאחור על כל מי שרציתי להיות, על מי שהפכתי להיות ועל מי שאני רוצה להיות - וכמה זמן נותר לי להגשים את זה.
זה לא סוד שבתיאוריה נשים חיות על זמן נעורים שאול. בדגש על התיאוריה. בעיניי לאישה אין גיל. יש לה אטיטיוד, סקס־אפיל ועוצמה ללא קשר לגיל הביולוגי. זה עניין של תפיסה אישית. אני מכירה מספיק נשים שיוכיחו זאת.
אלא שעדיין אין סנכרון בין מי שאנחנו ומי שאנחנו יכולות להיות בכל גיל, לבין הדרך שבה החברה תופסת אותנו. גילנות עדיין פוגעת הרבה יותר בנשים מאשר בגברים. ראש הממשלה שלנו חצה את גיל 70, ואיכשהו זה לא ממש משנה לאף אחד. תארו לכם מה היה קורה אילו אישה בת 70 פלוס הייתה מכהנת באותו תפקיד?
כשאומרים לי שאני לא נראית בגילי, אני בדרך כלל עונה שאני גם לא מרגישה בגילי, אם כי אני בספק אם מישהו באמת מרגיש בגילו. הקלישאה שלפיה אנחנו נשארים ילדים ורק הגוף שלנו מתבגר, מתבררת כאמת ברוב המקרים. אנחנו נעלבים כמו ילדים קטנים, כועסים כמו ילדים קטנים ואוהבים או לא רוצים לאהוב בדיוק כמו ילדים קטנים.
האמת היא שלא ממש חשבתי על הגיל שלי במונחים של "גיל", עד שזה התפוצץ לי השבוע בפרצוף כשחברה ניסתה לשדך לי מישהו, רווק בן 48. הוא בחן היטב את תמונות הפייסבוק שלי, התלהב, אבל אחרי חיפוש קצר בגוגל גילה את גילי. ואז לא רק שעשה אחורה פנה, גם הסביר: "אני לא רוצה נשים מהזן של ה'לא פוריות'". רצה להגיד זקנה, אבל שכח להסתכל במראה.
אני מודעת לכך שהבחירה לא להביא ילדים לעולם צמצמה לי את טווח אפשרויות הדייטינג דווקא בקרב גילאים צעירים יותר, וזה בסדר גמור. מה שאירוני הוא שנשים בגילי בדרך כלל נפסלות על הסף על ידי בחורים שנוטים לחשוב שאנחנו לחוצות בכל תחום. לכן מאוד הופתעתי מהאיש ששבר את התיאוריה.
אין לי בעיה עם רצונות והעדפות של גברים כאלה ואחרים, אין לי בעיה עם סינון על פי גיל - אלוהים יודע שגם אני עושה את זה. יש לי בעיה גדולה עם הז'רגון וצורת ההתייחסות לאישה כאל כלי קיבול, בין שלסקס ובין שכמעבדה ביולוגית עם רגשות. אף על פי שאני שמחה על הסינון הטבעי של היקום שמנע ממני לצאת עם יצור כזה, אני מודה שהתגובה הראשונה שלי הייתה לרדת על עצם היותו רווק בן 48, אלא שאז הבנתי שאם אעשה את זה אני חוטאת באותו החטא בדיוק.
אנשים עושים בחירות בחיים שמביאות אותם לעתים גם לרווקות מאוחרת. לא רק שזה בסדר, זה לא באמת קריטריון לשפוט בו איש או אישה. גם עניין הפוריות או הרצון בילדים (או שלא) אינו רלוונטי לסיפור. אני מכירה הרבה נשים בנות 40 פלוס שהקימו בגיל "מאוחר" (מאוחר למי?) משפחה לתפארת. לגברים מהסוג הזה אני תמיד אומרת: אתם אולי מעדיפים צעירות, אבל צעירות חושבות שאתם זקנים.
יום הולדת, ללא קשר לגיל הוא תמיד זמן לחשבון נפש, מעין רטרוספקטיבה נוסח יונה וולך על החיים שיש לך והחיים שחיית. אנחנו בדרך כלל נוטים להתמקד בפספוסי העבר במקום באפשרויות העתיד. ואם כבר יונה וולך ו"החיים שיש לך", אולי באמת הגיע הזמן להביט אחורה בהבנה.