בקיץ 2011 נפל דבר בסוריה. סעודיה, איחוד האמירויות וטורקיה זיהו כי למרד האזרחי נגד דמשק יש פוטנציאל חסר תקדים להסתיים בהפלת השלטון, והחליטו להיכנס למערכה. בהובלת סעודיה, פעלו השלוש להקים פלגים משלהם, חימשו אותם ותמכו בהם כספית. אסד צעק כי מלחמה אזורית נכפתה עליו, אבל מי מקשיב לדיקטטור מיילל. כולם ראו בכך מערכה צודקת של עם נגד שליטיו העריצים. אסד עשה שריר, קיבץ לעזרתו ידידים חזקים, והצליח בשן ועין להיחלץ מן הסכנה. הפלגים המורדים, ומי ששלח אותם, הלכו לחפש סיפוקים בתימן. אבל גם שם הם נכשלו.
תשע שנים אחרי פרוץ המלחמה בסוריה וחמש אחרי המחדל בתימן, מתהווה לנגד עינינו זירת עימות שלישית - לוב. הנסיבות ייחודיות לה, אבל הדפוס זהה. קואליציה אחת של מדינות מתמודדת שם עם קואליציה אחרת. אלה הן מלחמות האביב הערבי: גושי מדינות מוצאים במדינה מעורערת זירה להתגושש ביניהן. עד מתי רשעים יעלוזו.
בטריפולי פועלת ממשלה בראשותו של פאיז אל־סראז', פוליטיקאי בעל נטייה דתית קלה. אבל כוח מורדים עצמאי שמרכזו בבנגאזי הרחוקה מאיים עליה. את המורדים הללו מנהיג ח'ליפה חפתר, קצין לשעבר בצבא קדאפי. חפתר נתמך בידי איחוד האמירויות, מצרים, ולפי פרסומים זרים, גם לישראל יש עניין במה שקורה שם. מצרים רואה בו גורם יציב שישמור על גבולותיה מפני חדירת קיצוניים לארץ הנילוס. איחוד האמירויות מתעבת את הג'יהאד הסוני ורואה בו סכנה גדולה למשטרים כמותה.
היא סבורה שארגונים כמו דאע"ש, אל־קאעידה ודומיהם, מוטב להרוג בעודם קטנים. ישראל מתעניינת בלוב כי האזור כולו משמש נתיב להברחות נשק לרצועת עזה, וערוגה לצמיחת טרור ג'יהאדיסטי. רוסיה, לעומת כל אלה, תומכת רשמית בחפתר, אבל בלבה פנימה מעוניינת בהמשך המהומה. ישחקו הנערים לפניה עד שיקיזו דם, ובשיא השפל יתחננו להתערבותה.
עם כל הכבוד לקואליציית חפתר, השחקן המרכזי במאבק על לוב הוא ארדואן. מנהיג טורקיה, בגיבוי קטארי, החליט להפוך את טריפולי למעוז טורקי, ולשם כך פתח במערכה שהעלתה את הטמפרטורות באזור לשיא הרבה לפני בוא הקיץ. לפני כחצי שנה שדרג ארדואן את המאבק ושלח את חייליו להילחם על אדמת לוב. כוחותיו, מלווים בשכירי חרב מסוריה, הסבו אבידות רבות לחפתר. עד כדי כך, שנשיא מצרים, א־סיסי, שוקל ברצינות לשגר כוחות לתמוך בגנרל אובד העצות.
"החיילים שלי בלוב ימנעו טרור", הצדיק ארדואן את שליחתם, אבל להתבססות שלו שם יש מניעים אחרים. אם יצליח, יהיה זה כאילו הציב מכונת ירייה לעבר אירופה. בשנותיו האחרונות, שבהן עמד קדאפי ביחסים טובים עם המערב, הוא שימש עבורה שומר השערים מפני גלי פליטים מאפריקה השחורה. אם ישתלט ארדואן על לוב, הוא ישתמש בפליטים הללו כקלף איומים על אירופה, כפי שעשה לה, לפרקים, במקרה הסורי. פליטים עניים אינם רק מבקשי מקלט. בתוכם עלולים להסתתר גם טרוריסטים, או טרוריסטים לעתיד.
התבססות בטריפולי מעניקה לארדואן גם שליטה על מקורות הנפט של לוב. בבטן אדמתה מצוי נוזל שחור בכמויות נכבדות, שאותו מכר קדאפי בעבר ל־16 מדינות אירופה. הנפט הלובי ידוע כאיכותי, ומחיר ההובלה שלו סביר, הודות למרחקים הקצרים. אם יתממש חלום ארדואן, תשלוט טורקיה גם בנתיבים הימיים באגן המזרחי של הים התיכון, ובכך תשוב, מאה שנים אחרי קריסת האימפריה העות'מאנית, לשמש מעצמה ימית. הודות לכל אלה, יבנה ארדואן את מעמדו מול המערב וברחוב הערבי כמגינם של ערבים ומוסלמים בלתי מרוצים באשר הם. בסוריה, בעזה, בלוב ובמדינות אחרות.
אירופה מלכדה את עצמה בחצרו של הסולטאן. מדינות רבות ביבשת העניקו הלוואות לאנקרה בשיעור כולל של מאות מיליארדי דולרים. אחרות כרוכות איתה בחוזים ביטחוניים. המציאות הזו מקשה עליהן בבואן להיאבק בשאיפות ההתפשטות של ארדואן. אחת שמודאגת במיוחד היא צרפת. אם ארדואן ינהל סחר קשוח במחירי הנפט הלובי, יציף את אירופה בפליטים וישלוט בים, פריז עלולה להיפגע מכך ישירות.
לפני תשע שנים היה נשיא צרפת לשעבר, ניקולא סרקוזי, המנוע מאחורי הקמפיין הבינלאומי להפלת קדאפי. הוא השתדל אצל מעצמות העולם וקידם במועצת הביטחון של האו"ם את האישור הנדיר לצאת למבצע צבאי נגד טריפולי. סרקוזי אף עשה את הבלתי ייאמן בשעתו, ושכנע את רוסיה להימנע מהטלת וטו על פקודת היציאה לקרב. ההחלטה ההיא חרצה את גורלם של שישה מיליון לובים לאבד את ביטחונם האישי. בתום חודשים מעטים הופל קדאפי, וארצו נקרעה בין נאמנויות. עכשיו, אחרי שבעטה בדלי, מבקשת צרפת לאסוף לתוכו את המים. שיהיה לה בהצלחה.
מי בעד חיסול הקורונה
ביום חמישי שעבר, בהופיעו בטקס סיום קורס טיס, הפתיע ראש הממשלה נתניהו בהודעה על שיתוף פעולה מיוחד עם איחוד האמירויות למאבק בקורונה. "בעוד רגעים אחדים", הודיע, "יכריזו שרי הבריאות של מדינת איחוד האמירויות הערביות ומדינת ישראל על שיתוף פעולה במאבק בקורונה". הוא הסביר כי שיתוף הפעולה יתמקד במחקר ובפיתוח, וישפר את הביטחון הבריאותי של תושבי האזור כולו. ההודעה המובטחת לא הגיעה.
כמה שעות אחר כך פרסמה דוברת משרד החוץ של איחוד האמירויות, הינד אל־עותייבה, הודעה חלקית. לפי הודעתה, שתי חברות פרטיות מאיחוד האמירויות חתמו על חוזה עם שתי חברות ישראליות לפתח טכנולוגיה מחקרית למאבק בקורונה. חלפו שעתיים, והודעה דומה פרסם מנכ"ל משרד הבריאות. גם אצלו נאמר כי חברות פרטיות משני הצדדים מעורבות במיזם. שניהם לא נקבו בשמות החברות, לא ציינו מה התמחותן, לא אמרו מה תהיה מהות שיתוף הפעולה, וגם לא גילו מה יתרום כל צד.
שיתוף פעולה בין משרדי הבריאות משני הצדדים הוא התקשרות בין ממשלות. מחקר משותף בין חברות פרטיות הוא מיזם משובב נפש, אבל הרבה פחות דרמטי. התוצאה עשויה להיות זהה, אבל מבחינה מדינית, ההבדל הוא שמיים וארץ. בצד הפלונטר הפוליטי, מתעוררת תהייה מקצועית: מה התועלת בשיתוף פעולה מדעי עם מדינה ערבית? מילא מדינה שבה יש מסורת של מחקר מפותח, מוחות, והישגים מוכחים. איחוד האמירויות היא זירה מחקרית בראשית דרכה. מתבצעים בה כנסים מדעיים לרוב, וגם ראשיתו של מחקר בנושא מגיפות, אבל לא הרבה מכך. הדעת מניחה כי הישראלים יביאו את הידע, והאמירותים את הכסף. עד שיסתיים המחקר, עלולות לחלוף שנים. לא ביג דיל. אז מה כל כך סודי בסיפור הזה.
שלוש סיבות יכולות להיות לחשאיות ולצניחת הדרג. האחת, שאין אלו חברות פרטיות, אלא גופים ביטחוניים שפועלים במסווה. השנייה, שלא היה כלום. ישראל קיוותה לחלץ מאבו דאבי הצהרה נדירה שתבטא חימום יחסים בין הממשלות, קיבלה הסכמה בחצי פה - ורצה לספר לחבר'ה. שמעה זאת הכלה, התחרטה, וביטלה את הטקס. אפשרות שלישית היא כי אכן יש חברות פרטיות מישראל שבאו בהתקשרות עם גופים פרטיים באבו דאבי, אבל מסיבות השמורות עמן, הן מבקשות לחסות בצל. אם ככה, מה חדש. ישראלים ואמירותים עושים עסקים, בברכות הממשלות, מאז שנות ה־90. כבר אז, ולמשך שנים ארוכות, נפתחה בדובאי נציגות מסחרית ישראלית שפעלה בפרופיל נמוך.
ניסיתי לבדוק את הסוגיה בחוגי המחקר המדעי. זה ענף קטן, כולם מכירים בו את כולם. איש לא שמע על חברה ישראלית שהתקשרה עם עמיתים באיחוד האמירויות למחקר משותף בנושא הקורונה. במשרד הבריאות הגיבו בהודעה מעניינת. "אנו מצויים בתהליך שיתוף פעולה בנושא פיתוח אמצעים למאבק בנגיף הקורונה", מסרו מקורות במשרד, "זהות החברות הישראליות תתפרסם בגלוי על ידיהן כשיגובש סופית מתווה שיתוף הפעולה. משרד הבריאות מעורב בתהליך יחד עם משרד ראש הממשלה לקידום שיתוף הפעולה. חזקה על החברות הישראליות כי הן תיישמנה את ההתקשרויות בהתאם להוראות הדין ועל פי כל כללי הפיקוח הנדרשים".
בשורה התחתונה, אומרים בירושלים, יש שיתוף פעולה, אבל הוא בראשיתו. ואז יש לתהות: אם מדובר בשירות לאנושות, כדברי הינד אל־עותייבה, מדוע הסודיות. ואם נחוצה סודיות, למה יצא הסיפור לאור. ואם הכל נכון ויש מגעים, למה מחכים. אנחנו בעיצומו של הגל השני.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל