בשנת 2007, כשנבחר חנן מלצר לשמש כשופט בבית המשפט העליון, התמזג משרד עורכי הדין שבראשו עמד ושבו עבדה גם רעייתו, עם משרד גדול אחר. זמן קצר אחרי שהצטרף למערכת, התגלגל אל שולחנו של השופט החדש תיק שעסק בעניינו של גוף גדול ועתיר ממון, שטופל בהיבטים אחדים על ידי המשרד החדש שאליו התמזג משרדה של אשתו.

לאחר שמלצר קיבל החלטה ראשונה בתיק, פניתי אליו וביקשתי לדעת אם הוא אינו סבור שהוא נגוע בניגוד עניינים. מלצר מיהר לטעון בתגובה שכלל לא ידע שהמשרד שאליו התמזג המשרד שבו עבדה אשתו מטפל בחברה המדוברת. עוד באותו ערב הניח את העיסוק בעתירה והעביר אותה לטיפולה של הנשיאה.

מכיוון שבדיקה שערכתי עם גורם באותו משרד עורכי דין העלתה שהטיפול באותה חברה נעשה בחשאיות, ושרוב עובדי המשרד לא ידעו על הלקוח המדובר, נראתה לי טענתו של מלצר, שלפיה לא היה מודע לבעייתיות, סבירה בהחלט. לנוכח הדברים בחרתי שלא לכתוב על הפרשה הזו, כדי לא להכתים את שמו של השופט לשווא.

אני מזכיר את הסיפור הזה כעת לזכותו של מלצר. נזכרתי בסיפור הזה השבוע כשסגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב לשעבר, פרופ' עודד מודריק, הסביר שיכולים להיות מקרים שבהם שופט שוכח שהוא נמצא בניגוד עניינים, או סתם לא מודע לסיטואציה הבעייתית שאליה נקלע. מודריק כמובן צדק. כולנו בני אדם. כולנו יכולים לשכוח. כולנו יכולים לא לשים לב. גם השופטים. אלא שהשאלה איננה מה קורה כששופטים לא יודעים על ניגוד העניינים, אלא מה דינם כשהם יודעים עליו ומחליטים להתעלם ממנו, כפי שקרה עם כל השופטים שבעניינם עסקנו כאן בחודשים האחרונים.

הטענה המביכה של חיות

התביעה שהגיש עו"ד שחר בן מאיר נגד נוחי דנקנר ונגד ארבע חברות שבשליטתו - ובהן "כלל החזקות עסקי ביטוח" ו"כלל פיננסים" - הייתה מעניינת במיוחד. בן מאיר טען בה שלנוכח הביקורת שנמתחת ב"הארץ" וב"דה מרקר" נגד דנקנר ועסקיו, החליטו החברות הללו על חרם מודעות פסול.

כשהתביעה שלו נדחתה בבית המשפט המחוזי, בן מאיר ערער לעליון ובמקביל ביקש מבית המשפט שיאסור על החברות המדוברות להשמיד או לבער כל מסמך או תכתובת שקשורים להחלטה שלהן לא לפרסם ב"הארץ", עד לדיון בערעור. הבקשה הזו הגיעה אל השופטת אסתר חיות, שדנה בה לבדה. חיות דחתה את בקשתו של בן מאיר, בטענה שהוא לא הוכיח שאכן יש סכנה שהמסמכים יושמדו, שהוא לא שכנע אותה שסיכוייו בערעור טובים, ושהוא הגיש את הבקשה תוך שיהוי. על הדרך חייבה אותו לשלם לאותן חברות של דנקנר 15 אלף שקל.

עזבו רגע את התביעה עצמה. בואו נדבר על ההחלטה של חיות לטפל בתיק הזה. בעלה של השופטת, עו"ד דוד חיות - ואת זה כבר סיפרנו כאן בחודשים האחרונים בהקשר לתיקים ישנים יותר שבהם ישבה בדין רעייתו - מחזיק כבר עשרות שנים משרד עורכי דין שמתפרנס מייצוג של חברות ביטוח. אסתר חיות עצמה עבדה בעבר כעורכת דין במשרד הזה.

חברת הביטוח של כלל מופיעה שנים ארוכות מאוד ברשימת המניעויות של השופטת חיות, משום שהחברה מעבירה לבעלה תיקים לייצוג כבר לפחות שני עשורים. כמה זה שווה בכסף? אין לנו דרך לקבוע. מה שכן אפשר לקבוע הוא שרשימת חברות הביטוח בישראל קטנה למדי, וכלל היא ללא ספק אחת המרכזיות בהן. כל זה אמור היה להוביל את השופטת חיות אל מסקנה אחת פשוטה: להעביר הלאה ממנה כל תיק ששמה של חברת כלל מתנוסס עליו.

שאלתי השבוע את הנשיאה חיות מדוע בחרה לדון בסעד שביקש עו"ד בן מאיר נגד כלל. זו התגובה שהעבירה באמצעות דוברות הרשות השופטת: "משרדו של עו"ד דוד חיות מייצג את 'כלל חברה לביטוח בע"מ', ומעולם לא ייצג את החברות המשיבות 4  ו־5 ("כלל החזקות עסקי ביטוח" ו"כלל פיננסים" - ק"ל) בתיק הנזכר בפנייתך. לכן משיבות אלו לא נכללו ברשימת המניעויות של הנשיאה בשנת 2015, שבה נדון התיק הנזכר, אשר לא עסק בענייני ביטוח. כידוע, חוק בתי המשפט קובע כי לשופט מסור שיקול הדעת, באילו מקרים עליו למנוע עצמו מלדון".

בואו נפרק את התגובה הזו, משום שהיא תמצית הבעיה. לכאורה צודקת השופטת חיות. בעלה מייצג באופן רשמי את חברת "כלל ביטוח" ולא את חברת "כלל החזקות עסקי ביטוח", שנתבעה בתיק שבו דנה רעייתו השופטת. אלא מה? כאשר חיות מנסה להציג את השתיים כשתי חברות שונות, כדאי לא להתבלבל ולהיצמד לעובדות.

"כלל החזקות" היא חברה שמחזיקה בבעלות מלאה את "כלל ביטוח", שאותה מייצג חיות. היא לא סתם מחזיקה אותה בבעלות מלאה. לשתי החברות יש אותו מנכ"ל, אותו יושב ראש דירקטוריון, אותו סמנכ"ל, ו־15 חברי ההנהלה של "כלל החזקות" הם 15 המשנים למנכ"ל של חברת "כלל ביטוח".

ולא רק זה. אם תקראו את התביעה המדוברת, שבאחד מהליכיה הצדדיים דנה חיות, תראו שהתביעה של בן מאיר במהותה איננה נגד פעילות חברת ההחזקות, אלא נגד פעילותה של חברת הביטוח עצמה. זו ששותפה - כך לטענתו - בחרם המודעות נגד עיתון "הארץ". לנוכח כל זה, הניסיון של חיות לטעון כאילו מדובר בחברה אחרת, שלא קשורה לבעלה - שמקבל תיקים לייצוג מאותה "כלל ביטוח", שמנוהלת על ידי אותם אנשים, סביב אותה פעילות עסקית - הוא עלבון לאינטליגנציה.

ולגבי הערתה של הנשיאה, שלפיה "חוק בתי המשפט קובע כי לשופט מסור שיקול הדעת באילו מקרים עליו למנוע עצמו מלדון", זה כנראה נכון - ומכאן כל הבעיות שעליהן הצבענו בחודשים האחרונים.

חלק קטן מהסיפור

הנה עוד סיפור, על עוד שופטת, שמעלה סימני שאלה הן לגבי שיקול הדעת שלה והן לגבי הגרסה שמכרה בתגובותיה. צח שפיצן, חברי, חשף לפני כמה שבועות בכתבה בכאן 11 את עניינה של השופטת דפנה ברק־ארז, שישבה בדין בתיק שבו הופיע עורך דין שאותו הנחתה בעבודת הדוקטורט.

השופטת דפנה ברק ארז (צילום: אוליבייר פיטוסי, פלאש 90)
השופטת דפנה ברק ארז (צילום: אוליבייר פיטוסי, פלאש 90)

עורך הדין המדובר הוא ד"ר יובל רויטמן, עד לא מכבר פרקליט במחלקת הבג"צים וכיום בעל תפקיד במחלקת ייעוץ וחקיקה. ברק־ארז השיבה לשפיצן כי "ההנחיה נמשכה שנים רבות והסתיימה רק עם קבלת התואר בשנת 2017". כששפיצן תהה השבוע למה ב־2019 ברק־ארז הקפידה לציין את רויטמן ברשימת המניעויות שלה אבל ב־2020 דאגה להוציא אותו מהרשימה, השיבה לו שופטת בית המשפט העליון כך: "הסרת שמו של ד"ר רויטמן נעשתה לאור חלוף הזמן מסיום הדוקטורט, ומאחר שהוא אינו משמש עוד פרקליט במחלקת הבג"צים, תפקיד הכולל הופעות שוטפות בבית המשפט".

התגובה הזו בעייתית, בעייתית מאוד. למה? משום שברק־ארז יודעת היטב למה בתגובה שלה היא בחרה להתייחס לקשר בינה לבין רויטמן רק בהתייחס לעבודת הדוקטורט שלו, שהיא הנחתה. שהרי כל עוד זה הקשר, הרי שהיא זו שסייעה לו, ומשכך אולי הוא חייב לה, אבל היא לא אמורה להרגיש חייבת לו. אז זהו, שזה רק חלק קטן מהסיפור.

השופטת ברק־ארז פרסמה בעשור האחרון סדרת ספרים על המשפט המנהלי. ספרים שעוסקים בבחינת ההיבטים השונים של מערכות השלטון בישראל (למרבה האירוניה, כולל סוגיית ניגודי העניינים). על הספר האחרון בסדרה, שיצא בדצמבר 2016, העידה השופטת שהוא נכתב בעיקרו כאשר כיהנה כבר כשופטת בעליון.

בסיום הספר הודתה "לכל מי שסייעו לי בתהליך הכתיבה": "אפתח בתודות השלוחות לחברים ולעמיתים שקראו והעירו", כתבה. מתברר שארבעה אנשים מקרב אותם המוגדרים "חברים ועמיתים" קראו את כל כתב היד של השופטת והעירו לה את הערותיהם. ד"ר יובל רויטמן הוא אחד מהארבעה. האם הטובה הזו שעשה רויטמן לשופטת ברק־ארז נשכחת אחרי זמן מה? האם כעבור ארבע שנים היא כבר לא חשה כלפיו רגשות של הכרת תודה? האם זה קשור לשאלה כמה זמן עבר מהימים שבהם הנחתה אותו בעבודת הדוקטורט שלו?

ועוד מילה על הטענה של ברק־ארז, שלפיה רויטמן עבר ממחלקת הבג"צים למחלקת ייעוץ וחקיקה, ולכן הסיכוי שהוא יופיע בפניה ירד פלאים. רויטמן עוסק בתפקידו החדש בקבלת החלטות שנתקפות בבג"ץ. רק לאחרונה הוא הוביל את ניסוחן של חלק מהתקנות לשעת חירום הקשורות בקורונה. השאלה היא לא כמה פעמים הוא יופיע בעתיד מול השופטת ברק־ארז, אלא מה היה דחוף לה להסיר אותו מרשימת המניעויות שלה. האם יש תשלום אגרה על כל שם שמופיע ברשימה? האם זה מסרבל אותה? הרי יש שופטים שרשימת המניעויות שלהם עמוסה בשמות.
פעם פה, פעם שם

והנה עוד סיפור שמלמד מה קורה כשאנחנו נדרשים לסמוך על הדיווחים של השופטים באשר לניגודי העניינים של עצמם. ביום שני חשף בר פלג ב"הארץ" סיפור מעניין הקשור בג'ורג' קרא, שופט בית המשפט העליון. באפריל 2019 הגיעה אל קרא כשופט תורן עתירה של המועצה המוסלמית ביפו נגד עבודות הבנייה באתר הקבורה המוסלמי בעיר. קרא הקציב לעיריית תל אביב ולרשות העתיקות שלושה שבועות להגיב על העתירה, ובינתיים קיבל החלטה משמעותית, שבה הורה לעצור את כל העבודות באתר. כמעט חודש וחצי אחר כך הוא קיבל עוד החלטה בתיק, כשהעביר אותו לדיון בהרכב של שלושה שופטים.

פלג עבר על רשימת המניעויות שפורסמה השבוע, ומצא שהמועצה המוסלמית ביפו, מי שהגישה את העתירה, מופיעה ברשימה של השופט קרא ככזו שהוא מנוע מלדון בענייניה. קרא מסר ל"הארץ" בתגובה שמדובר היה בעתירה דחופה, שעניינה הריסת בית הקברות המוסלמי ביפו. ו"מפאת דחיפות העניין" ובהתאם לחריג הקבוע בחוק, ומכיוון שהיה עלול להיגרם נזק חמור אם לא ידון בעתירה - בחר לקבל את ההחלטה.

התגובה הזו בעייתית מכמה סיבות. ראשית, משום שעם כל הכבוד לדחיפות העניין, ואין ספק שמדובר בעניין דחוף, לא הייתה לקרא שום בעיה להעביר את התיק לשופט אחר, שהיה מקבל את ההחלטה באותה מהירות ומתוך אותה תחושת דחיפות. שנית, בניגוד לשופטים אחרים שבעניינם עסקנו, ושהצליחו לשכנע את עצמם שהם לא נמצאים בניגוד עניינים, קרא מודה שידע שהוא מצוי בניגוד עניינים, ולמרות זאת בעיניים פקוחות החליט לקבל החלטה בתיק.

שלישית, עם כל הכבוד לטיעון של ה"דחיפות", את ההחלטה להעביר את העתירה לדיון בהרכב קיבל השופט למעלה מחודש אחרי הגשת העתירה, ושם כבר לא היה שום דבר דחוף. רביעית, חשוב לזכור שאחד מתפקידיו של השופט התורן הוא לסנן את התיקים שמגיעים לעליון. והנה, מה מתברר? שהרכב השופטים שקיבל מקרא את התיק אחרי שזה הורה לעצור את העבודות, חשב שהעתירה הזו אכן הייתה ראויה לסינון, ושנכון היה שתתברר בבית המשפט לעניינים מנהליים ולא בבג"ץ.

עכשיו הגענו לסיפור המעניין. עברתי על רשימת המניעויות של ג'ורג' קרא לאורך השנים, ומה מתברר? שבמועד שבו הוא ישב בתיק הזה, המועצה המוסלמית העליונה כלל לא הופיעה ברשימת המניעויות שלו. רגע. תשאלו, אז למה השופט לקח על עצמו את האחריות ובתגובתו הודה שהוא אומנם היה מנוע, אבל למרות זאת קיבל החלטה בתיק בגלל דחיפות העניין? הערכה שלי: משום שהוא לא זכר שהיא לא הופיעה ברשימה שלו באותה עת. הטעות הזו לא עומדת לזכותו, נהפוך הוא. כאן בדיוק הבעיה. הרשימה של השופט קרא היא רשימה דינמית. גופים וארגונים נכנסים ויוצאים ממנה, בלי הסבר.

המועצה המוסלמית, לדוגמה, כך לפי הסברו של השופט, נמצאת ברשימה רק משום שהוא תושב יפו והמועצה עוסקת בעניינים שונים הקשורים ביפו. אם זו הסיבה האמיתית, הרי שזו לא סיבה שאמורה להשתנות מרשימה אחת לשנייה. ג'ורג' קרא תמיד גר ביפו. המועצה המוסלמית תמיד עוסקת בעניינים הקשורים ביפו. אז איך זה שפעם המועצה הזו מופיעה ברשימה שלו, ופעם לא?

ביקשתי מהשופט קרא הסבר לעניין הזה. זו הייתה תשובת הרשות השופטת: "השופט קרא הכליל את המועצה ברשימת המניעויות שלו, אף שאין לו כל היכרות עם מי מחברי המועצה ולא מתקיימת אצלו לגביה כל מניעות שבדין, זאת בהיותו תושב יפו ומטעמים של זהירות יתר, כדי שבעתיד לא יגיעו תיקים הקשורים אליה לדיון בפניו".

על התגובה הזו צריך לומר שאם השופט חשב שאין מניעה שידון בענייני המועצה המוסלמית ביפו, שלא יכניס אותה לרשימת המניעויות שלו. אם הכניס אותה לרשימה, הוא לא יכול לבחור מתי בא לו להתייחס אל הרשימה הזו ומתי לא. זאת כאמור מעבר לעובדה שהשופט עצמו העיד כי ידע שהוא מנוע, וטיפל בעתירה רק משום דחיפותה.

השופט ג'ורג' קרא (צילום: אתר הרשות השופטת)
השופט ג'ורג' קרא (צילום: אתר הרשות השופטת)

כמה הערות לסיום

1. טוב עשתה הרשות השופטת שפרסמה השבוע ברבים את רשימת המניעויות המעודכנת, אבל ההתלהבות מהמהלך מוגזמת עד מאוד. הפרסום הזה לא יסייע לבעיה הקשה של ניגודי העניינים של השופטים, מטעם אחד פשוט: שופט שמשוכנע שאין לו בעיה לדון בתיק של החבר הכי טוב שלו, או של מקום העבודה של הבת שלו, לא יכניס אותם ממילא לרשימה. הבעיה איננה ברשימה. הבעיה בשופטים.

2. המהלך הבא, אחרי פרסום שמות המנועים, חייב להיות פרסומה של סיבת המניעות. הציבור זכאי לדעת אם השופט מנוע מלדון בעניינו של פלוני משום שהוא היה שותף עסקי שלו, משום שהוא בן זוגו לחיים או משום שהם שכנים. כל עוד אנחנו לא יודעים מה עומד מאחורי המניעות, גם הפיקוח שלנו על המערכת יהיה מוגבל מאוד.
 
3. מילה על מפלגת כחול לבן (לענייננו, כולל "דרך ארץ"). המפלגה הזו נכנסה לכנסת עם דיבורים רמים על הצורך "לשמור על ממלכתיות" והצורך "להגן על שלטון החוק". הודעות שנשענות על הביטויים האלה יוצאות מחברי הכנסת של המפלגה בקצב של אחת לשעה. אלא מה? מה שהתחיל בשאיפה מוצהרת לשמור על "הדמוקרטיה הישראלית", הפך להחלטה מודעת לכסות על כל קלקוליה.

שוב ושוב נחשפים ניגודי עניינים קשים של שופטי בית המשפט העליון, ומבכירי כחול לבן ומשר המשפטים של כחול לבן לא נשמעת ולו הערה אחת קטנה בנושא. העיתונות, ברובה המכריע, נוקטת גישה דומה. כל כתב תחום יודע שהמשימה הראשונה שלו היא בקרה וביקורת על מושאי הסיקור שלו, אבל בתחום המשפטי נראה שכתבי המשפט עסוקים יותר מכל בהגנה על מושאי הסיקור שלהם מפני הביקורת שמופנית נגדם.
כשמתגלה מחדל במשטרה, הכתבים דורשים מהשר הממונה לגנות. כשמתגלים מחדלים במערכת המשפט, הכתבים דורשים מהשר הממונה לגבות. אף אחד מניגודי העניינים החמורים שנחשפו בעניינם של שופטי העליון לא חילץ מהשר אבי ניסנקורן שום התייחסות רצינית.
 
4. מי שמבקש להבין מה מקור הבעיה, יכול למצוא אותה בשלל ציטוטים של שופטים שהסבירו עם השנים שאין חשש שהם יושפעו ממצב של ניגוד עניינים, משום שהם קורצו מחומר אחר. "אכן, שופט הוא בן אדם ולא מלאך", כתב פעם השופט יצחק עמית, "אך על כס השיפוט השופט לומד כיצד לנטרל רעשים חיצוניים".

השבוע שאלתי את פרופ' עודד מודריק, בעבר שופט מחוזי מוערך, אם הוא לא חושב שהשופטת חיות הייתה צריכה לפסול את עצמה מלעסוק בענייניה של חברה שמפרנסת את בעלה. "זה תלוי, ואני לא בטוח שזו סיבה לפסילה", השיב תשובה מדהימה. "באמת", שאלתי שוב, "השופטת חיות דנה בעניינה של חברה, שמפרנסת את בעלה, ממש עכשיו, ברגעים שבהם מתנהל הדיון, ואתה אומר שלא בטוח שהיא צריכה לפסול את עצמה?". "לא בטוח", השיב שוב מודריק. "אני לא בטוח שזו עילה לפסלות ואפילו למניעות... יכול להיות שבמקרה הקונקרטי הזה היה נכון להימנע מלדון, ויכול להיות שלא".
 
5. והערה אחרונה. למדנו להכיר את הלהקה שמוחאת כפיים לכל מה שיוצא מבית המשפט העליון, אבל נראה שהשבוע נרשם שיא חדש, כשהיו מי שהחמיאו לנשיאה חיות על ההחלטה לפרסם את רשימת המניעויות של שופטי העליון. חשוב להזכיר, אם חיות לא הייתה פועלת שוב ושוב, בעצמה, בניגוד עניינים חמור, לא היינו עוסקים בסיפור הזה, ולא היינו דורשים את פרסום הרשימות. הרשימה הזו לא פורסמה בזכות הנשיאה חיות, היא פורסמה בגללה.

תגובת הרשות השופטת: "שיקול חשוב בהכללת שמו של אדם ברשימת המניעות הוא תדירות הגעתו לבית המשפט כבעל דין או בא כוח. לכן, הרשימה של אף שופט אינה כוללת למשל את בני המשפחה הגרעינית שלו אם אינם מתדיינים תדיר, הגם שברור שהשופט לא היה יושב בעניינם אם תיק קונקרטי היה מגיע אליו. שמו של ד"ר רויטמן הוסר הן בשל חלוף הזמן והן מאחר שבמהלך השנה האחרונה עבר תפקיד ואינו מופיע כלל כמייצג בבית המשפט העליון. אין בכך כדי להחליף שיקול דעת נקודתי בכל מקרה ביחס לאפשרות לשבת בדין כפי שנוהגים גם שופטים אחרים. כך נוהגת גם השופטת ברק-ארז".

[email protected]