בקיץ 2005, ערב מה שכונה "ההתנתקות", הגיע אליי בחור בן 19 בשם עקיבא ויתקין, שנתקל בידה החזקה של המשטרה. הוא השתתף בהפגנה לא אלימה לצד כביש ברמת גן נגד המהלך הגאוני של אריאל שרון, וקיבל שיעור בחוק וסדר.
שלושה שוטרים תפסו והשכיבו אותו על הקרקע, חנקו, הרביצו והכניסו לו אצבעות לאף. משם הטילו אותו לניידת ולקחו אותו למעצר. שם אזקו אותו והכו באגרופים, תוך שהם מטיחים את ראשו בקיר. למזלו של ויתקין, מישהו עמד בשולי הדרך והצליח לתעד בווידיאו את תחילת ההתעללות, זו שהתרחשה ברחוב. אלמלא התיעוד, איש לא היה נוקף אצבע - לא בתי המשפט, בוודאי שלא העיתונות.
עם הסרט פניתי למשטרה ואחר כך לבג"ץ. דרשתי להשעות מיד את השוטרים ולהעמיד אותם לדין. הווידיאו הוכיח מה הם עשו מול זכות ההפגנה של ויתקין. אבל המשטרה סירבה אפילו להרחיק זמנית את המתעללים. בג"ץ התערב וקבע הלכה משפטית לגבי השעיית שוטרים. הם הועמדו לימים לדין ושניים הורשעו.
האם מישהו בציבוריות הישראלית היה מודע לפרשה הזו? הצחקתם אותי. התקשורת, זו שהתקוממה השבוע בזעם מול "המעצר האכזרי" של אמיר השכל, לא טרחה לסקר כמעט במילה את האלימות הבוטה, הדורסנית, של המשטרה דאז. לא בפרשת ויתקין, ולא ברבות אחרות שבהן רוסקה זכות ההפגנה של עשרות אלפי אנשים. אם לצדי הכבישים ואם בגוש קטיף וצפון השומרון.
למעשה, אותם אמצעי תקשורת ששיפדו השבוע את המשטרה בגלל היד הקשה לכאורה נגד מפגיני השמאל, עודדו ודרבנו אז את המשטרה להפעיל יותר כוח נגד מי שמחה על המהלך הדורסני והאובדני שכונה "התנתקות".
התקשורת התעלמה מהמדיניות האנטי־דמוקרטית שנשבה מצמרת הפרקליטות ובית המשפט העליון, מי שהגדירו את ההפגנות כ"מכת מדינה". לכן גם ניתן גיבוי תקשורתי למדיניות שעצרה כל מפגינה בלתי אלימה בת 15 עד תום ההליכים. לכן גם הוסתרו מעצרים המוניים שרמסו את זכויות החשודים.
כך הוזעקתי להארכת מעצר בכלא באר שבע של זקן המפגינים בכפר דרום - משה לשם, מי שבסך הכל עמד עם דגל ישראל על גג בית הכנסת. הוא נעצר לשבעה ימים, תוך שהפרקליטות דרשה לעצור אותו עד תום ההליכים. העצורים הובלו למעצר בקבוצות של עשרות, ללא הליך הוגן, ונשיא בית משפט השלום בבאר שבע נרתם למלאכת הקודש של ריסוק זכויות העצורים.
העיתונות לא תיעדה את האירוע המטלטל הזה ולא אף אירוע דומה שבהם נרמסו אז כללי המשחק הבסיסיים של חופש הביטוי וההפגנה. לא היה אפשרי לעניין את המערכות בשום דבר. סליחה, אפשר היה למכור להן עלילות שווא מסמרות שיער נגד המפגינים. מניפוח דוח מודיעיני הזוי המזהיר מפני מפגיני ימין שיפתחו באש ועד ההאשמה המרושעת נגד מפגיני כפר דרום, כאילו שפכו סודה כאוסטית רעילה מגג בית הכנסת על השוטרים. העלילה הזו כיכבה אז בכותרות כל המהדורות, אבל לימים, כשחשפתי דוח מעבדה משטרתית שהפריך את ההאשמה, כמעט אף עיתונאי לא גילה עניין.
אותה תופעה נחשפה 11 שנים לפני כן סביב הסכמי אוסלו; אותו הדבר קרה סביב האלימות המשטרתית בעמונה ובמקומות נוספים ביו"ש. רק התארגנות משפטית שיטתית שהובילה אורית סטרוק הרתיעה קצת את המשטרה והפרקליטות מלהמשיך להתעמר במפגיני ימין לגיטימיים. וכך נמשכת השלשלת עד עצם היום הזה. כאשר עסקינן בהפגנות מהצד הפוליטי הלא נכון, מהימין, אלימות משטרתית מתקבלת בהתעלמות, לעתים בששון. הפגנות שמאל, זה כבר דבר שונה לחלוטין.
לכן מאלף היה להתבונן בקרנבל שהובילו יחסי הציבור של מפגיני השמאל הצובאים סביב ביתו של ראש הממשלה. תרגיל שקוף של מפגין מנוסה לצד עבודה מקצועית של פרובוקטורים עם דגלים שחורים הובילו להתנהגות שגרתית של המשטרה. אגב, המעצר היה בלתי אלים לחלוטין. והנה, אותם כלי תקשורת, שהפכו כל מפגין ימין לחוליגן פורע חוק, הפכו השבוע את השכל למרטין לותר קינג ואת המשטרה לקו קלוקס קלאן.
כידוע, אני סבור שהנורמות של בנימין נתניהו לא ראויות ושהגיע הזמן שיפרוש לגמלאות. יחד איתו צריכים לפרוש כל העורכים, הכתבים ומעצבי דעת הקהל שאחראים להטיה האנטי־דמוקרטית הזו שצובעת בשחור כל מה שמזוהה עם הימין, והופכת כל שרץ מהשמאל לקדוש אולטימטיבי.
היום שאחרי הריבונות
אלו תולדות בריאתו ושקיעתו של בלון הריבונות מבית נתניהו: בראשית הייתה התחייבות להכריז ריבונות חד־צדדית, כבר אחרי הטקס בבית הלבן. ביום השני הכל התפוגג, אבל הובטח שהשחר יעלה עוד לפני הבחירות. ביום השלישי, כשגם הבחירות חלפו, נאמר בטון בריטון שריבונות קום תקום, לא יאוחר מ־1 ביולי. ביום הרביעי התחילה לחלחל ההבנה ש"תוכנית המאה" היא חושך על פני תהום - מדינה פלסטינית וחנק ההתיישבות. ביום החמישי ניהל המנהיג העליון קרב הכפשות נגד מי שהעז להזהיר מפני תוכניתו הרת האסון. ביום השישי התמוססה בקעת הירדן, והחלו לחשושים על מנות, פעימות, אולי רק ריבונות בחאן אל־אחמר. אלא שהיום השביעי חלף ויצא האוויר מהבלון.
מדובר בשילוב של הבטחות בחירות כוזבות וניסיון למכור לממשל אמריקאי אוהד מתכונת מורעלת של פתרון קסם. כזה שאין בינו לבין עקרונות הימין ולא כלום. עכשיו אין ספק שנתניהו ינסה לבנות אשליה שהוא עמד בהבטחות ההיסטוריות. אולי דגימת ריבונות במעלה אדומים, אולי משהו בגוש עציון, אולי בבלפור. אבל גם החסידים המושבעים ביותר חייבים ללמוד את הלקח: ההבטחות והתחייבויות של מנהיג הליכוד, במיוחד בתקופות בחירות, חסרות כל משמעות.
עוד ברור שמי שפנטז על כך שהישראלים הגרים ביו"ש יפסיקו להיות אזרחים סוג ב', רצוי שיחזור לקרקע המציאות. חייבים לדרוש מראשי הליכוד להחיל את החוק והמשפט על כל שטחי C ביו"ש. אבל זה לא יקרה בעידן מנהיג הימין החזק הנוכחי.
מצד שני, ניתן כנראה לשחרר אנחת רווחה אחרי שניצלנו מהתוכנית המקורית של נתניהו־קושנר. זו שאיימה ליצור מדינה פלסטינית דה־פקטו, הקפאה של ההתיישבות על גב ההר והפקרת 90% מיו"ש להשתלטות מהירה של תלמידי ערפאת.
ביום שאחרי הבטחות השווא חייבים לעמוד על המשמר ולוודא ששום דבר ממרכיבי התוכנית הרעה ההיא לא יוגנב לתוך מראית עין של מופעי ריבונות שביבי ייזום. למשל, שלא נפקיר לרשות אבו מאזן עוד חלקים משטחי C בתמורה לריבונות בפאתי אבו דיס.
עכשיו חייבת לעלות דרישה לשרי וחברי הכנסת של הליכוד - תקנו את המצב גם ללא החלת ריבונות. כי אפשר בהחלט לעצור את ההשתלטות הפלסטינית על השטח; להרוס את חאן אל־אחמר ובנותיה; לעקור את המעורבות האירופית המחוצפת מיו"ש; לנרמל את הליכי הרכישה, התכנון והבנייה של אזרחים ישראלים ביו"ש; לבטל את הצווים האנטי־ישראליים שחוקקו ביו"ש; ובוודאי שלהסדיר את מעמד רוב הבתים שנכללו בחוק ההסדרה המנוח. ביום שאחרי חשיפת הבלוף הגיע הזמן להפסיק להכריז ולהתחיל לעשות.