סופר אורח: ההיגיון נוזל מבין האצבעות | פרק אחד מתוך "אשפתון"

זה התחיל במקום ההוא. אני לא מצליח להיזכר איך קראו לו. התחלתי לעבוד שם כמה חודשים אחרי שהגעתי לעיר. שמעתי סיפורים על כאלה שהגיעו הנה עם חמישים לירות בכיס והצליחו לעשות את זה. עוד לא שמעתי על אף אחד שהגיע עם מינוס של כמה עשרות אלפים והצליח להוציא מזה משהו. משמרת הלילה הייתה מתחילה בחצות ומסתיימת בשמונה בבוקר. לרגע זה נראה כמו הדרך הטובה ביותר לספוג את כל הזוהר הרקוב שיש לעיר הזאת להציע. כל לילה הייתי יוצא לשם ברבע לחצות, למרות שידעתי שההליכה אורכת כעשרים דקות. בדרך הייתי שומע שוב ושוב את "תכלית בתחתית". המקום ריק באותן שעות והברמן שעבד במשמרת לפניי תמיד ישב בלי מעש. האיחורים היו מקובלים שם ולא פספסתי אף הזדמנות לנצל את העניין. עד שמונה בבוקר הייתי צריך לחתוך לימונים שימלאו שלוש 'פיילות ארבע ליטר', לשטוף דלי מלא בנענע ולייבש אותה במסננת למשך הלילה, לעטוף בנייר סופג ואז להכניס אותה לאותן פיילות. אחר כך הייתי מנקה את כל המשטחים מסביב עם סבון ואז מייבש. זהו פחות או יותר. כן, גם לשרת אנשים. אבל אלה בקושי היו שם. ואם היו, אז רק תקעו עיניים במסך המחשב הנייד שלהם, עם כוס תה שהזמינו לפני שלוש או ארבע שעות. את כל המטלות עשיתי כמו שצריך. מצלמות אבטחה היו מפוזרות על התקרה. הייתי מסיים הכול בשעתיים הראשונות ואז מתיישב בחוץ עם סיגריה. מפמפם, צופה ברחוב. באחת מהפעמים, חבורה של שיכורים התיישבה על אחד השולחנות הריקים מולי. לא הזמינו כלום. פתחו שקיות סוכר ופיזרו על השולחן, סידרו בשורות ישרות. אותו דבר היו עושים גם הילדים הלא מחונכים של הבוקר, רק בלי לסדר בשורות.

פניתי אל השיכורים כדי לבקש מהם בנימוס לקום וללכת. בדרך דמיינתי בראש את המהומה. את מגישת החדשות על רקע צילום זוועתי, מדווחת בחומרה על מצלמות אבטחה בבית־קפה־מסעדה שקלטו שישה נערים שיכורים בועטים בתורות לתוך ראש של איזה אחד שניסה לעמוד על שלו.

מה שהרגיע אותי הוא שתמיד האמנתי שאם מריצים דברים בראש, יקרה ההפך הגמור. למרות זאת, אף פעם לא בדיוק הצלחתי לנחש מהו אותו הפך גמור. אחרי שהשיכורים הלכו משם בצייתנות, התיישב לידי אחד עם מעיל קרוע. היו לו גם מכנסיים קרועים ומרובבים בבוץ. הפרצוף שלו היה מקומט וחיוור, שיער בלונדיני דליל בקושי כיסה לו את הקרקפת, והיו לו עיניים כחולות שנראו כאילו הכילו פעם עומק. באותו הרגע הן נראו מלאות בריק. היו לו צבעים טובים בסך הכול. הוא היה יכול לשחק אותה אם לא השיניים השבורות. עלה ממנו ריח של שתן. במבטא רוסי כבד הוא אמר לי שיפה לצפלון שכמוני להעז להעיר לארבעה שיכורים.

"קטן אבל אמיץ", אמרתי. לא נראה לי שהוא השתכנע. גם אני לא, בכל אופן. הוא סיפר שקוראים לו בוריס. 
"ברמן או מלצר?", הוא חבט את לשונו בחך ופלט רי"שים כמו תוף מרים.
"ברמן!", עניתי בגאווה. היה משהו אצילי במילה הזאת. יותר אצילי מלענות 'מלצר', חשבתי אז. 
"זה לא משנה ברמן או מלצר", הוא אמר, "בין כה וכה כולם יסיימו באותו המקום. יש שתי אפשרויות: על הברכיים או שפוטים של איזה קבוצת בעלים יוקרתית תחת התואר הנחשק של 'שותף פעיל'. כמו בסרטים המצוירים!". 
"מה כמו בסרטים המצוירים?", שאלתי.

"מוכרים את נשמתנו לשטן!", הוא זעק. ביד היה לו נייר מקופל. הוא פרש אותו ושפך פנימה ירוק סינטטי מתוך שקית שחורה ונוצצת, כזאת שנסגרת בפס הרמטי. היה כתוב עליה בכתב גדול מנצנץ "5 גרם" בלוויית דמות מחויטת עם פפיון וחיוך מלא שיניים לבנות וישרות כמו פלס.
"נייר גלגול יש?", בוריס שאל והתחיל לאסוף את החתיכות הגסות שנשברו והפכו לרסיסים קטנים־קטנים, כמו נסורת ירוקה.

"יש בפנים", אמרתי והלכתי להביא מהמגירה שמתחת לקופה. בחנתי את כפות הידיים השחורות שלו. ציפורניים ארוכות עם פסים שחורים בקצוות. עוטפות את תכולת הדף המקומט בנייר שקוף בלי שום טבק או תוספת יקרה אחרת. עשבים ירוקים מפלסטיק, עטופים בנייר גלגול שקוף ומקומט שלא מצליח לחפות על הירוק החולני הזה. כמו זונה עם שיניים שבורות שבקושי מצליחה לכסות את עצמה בסמרטוטים הקרועים שלה. אחר כך הוא ביקש מצית. כשהדליק את קצה המקל שהתעקל בחדות ימינה, ניחוחות חדשים התפזרו באוויר. 

"תגיד, מה זה עושה?".
"טוב זה עושה. עושה טוב", הוא נאנח ונשען אחורה בנחת. בוריס חייך. נחשפו השיניים השבורות והמשחירות שלו. פמפם פעמיים ונשף את העשן מהאף. בלי לומר מילה העביר אליי את הג'וינט המעוקל. סחבתי אחת ארוכה לריאות. חרא חזק. הלב דפק כמו שלא דפק מעולם. התחלתי לפחד שהבוס יגיע ויעיף אותי לאלף עזאזל. אבל אחרי שעיכלתי רגע הבנתי שהעבודה מעניינת לי ת'תחת. אז התחלתי לפחד שתגיע משטרה. כל הסירנות ברחוב דלקו אחריי. לא היה לי ספק שבוריס רצח איזו בחורה וקצץ אותה לחתיכות בדיוק לפני שהתיישב פה לידי. בדקתי אם יש באמתחתו איזו מזוודה חשודה. לא הייתה. קמתי ומיהרתי פנימה, אל הבר, והתחלתי לחשוב איך אני מזיז קצת את הגוף ומוריד ממני את האֵימה. ניסיתי למקד את המבט בשורת האלכוהול שעל המדף. צורות הבקבוקים, מותגי האלכוהול, צבעי הנוזלים – הכול היה מטושטש. הורדתי את המבט אל מדף הסיגריות. גם שם התערבבו כל הצבעים כמו משיחות מכחול בציור ילדים. הלכתי אל אחורי הבר להביא עוד ארגז לימונים והתחלתי לחתוך במרץ בסכין. מילאתי עוד שלוש פיילות בפלחי לימונים ואז הלכתי להביא עוד נענע וייבשתי אותה כנהוג במסננת ענקית. פתאום הרגשתי טוב. מלא רעיונות. הבטחתי לעצמי להוציא אותם אל הפועל בחלוף ההשפעה. הלכתי וזרקתי לפח האשפה את כל הלימונים והנענע שחתכתי וייבשתי. שלא יראו את הכמויות בבוקר ויבינו שהייתי מסטול.

"מה נעלמת?", בוריס שאל כשחזרתי לשבת לידו, "הלכת איזה רבע שעה או חמש עשרה דקות. דאגתי לך מוואווד". היה נדמה לי שעברו יומיים או שלושה. ישבנו זה לצד זה ברחוב החשוך בלי להוציא מילה. ככל שעברו הדקות, פחתו הטיפוסים השפופים שחלפו על פנינו כמו רוחות רפאים. השמש עלתה. זינקתי ממקומי כאילו היא קפצה לי מתוך הראש. כשבעל המקום הגיע, בוריס עוד ישב בחוץ בעיניים עצומות. הבוס שאל למה לא העפתי את ההומלס משולחן 206 ואמרתי שהייתי עסוק בניקוי הבר ובהכנות למחר. המזדיין אפילו לא אמר בוקר טוב. בדרך חזרה הביתה ניסיתי להיזכר באותם רעיונות מליל אמש, אבל נדמה היה שהם התאדו בחום היום. נכנסתי לפיצוציה הקרובה ושאלתי אם יש להם נייס גאי.  

התעוררתי בארבע אחר הצהריים. הטלפון צלצל. כחכחתי שלוש פעמים בגרוני והרמתי את השפופרת. 
"בן־דוד", הקול בצד השני אמר, "תתארגן ותגיע לשיחה". 
"בנדיני", תקנתי אותו בלחש. זיהיתי את נימת הקול של המנוול. שיחות טלפון על הבוקר עושות לי חשק להתאבד וכחכוחים בגרון.
"מה?", הקול הצרוד מהצד השני שאל מבולבל.

"מתארגן ובא", אמרתי. הוא שמע את ה־"מתארגן" וניתק בלי לחכות לשמוע מה יבוא אחריו. נשארתי עם צליל הניתוק הצורם. מה שכן, מאז ומתמיד הוספתי לא מעט פעולות מִשנה לפעולת ההתארגנות. מקלחת, קפה, סיגריה, אחר כך עוד סיגריה, אחר כך נכנס לחרבן, ואחרי שהוקל לי, מוכרח לחגוג בקפה וסיגריה נוספים. אפילו שניים. ככה שבתוך שלוש שעות גג, אני מוכן. מה יש לו לדבר איתי עוד לפני שסגרתי אצלו חודש. דמיינתי בראש איך בדרך חזור אני חוטף מהמדף את הבקבוק הכי יקר ועף משם. מרוב משמרות לילה כבר שכחתי כמה מהנה יכולה להיות הליכה לפנות ערב. הגעתי עם חולצה דבוקה לגב והג'ינס היו כבדים מרוב זיעה. עצרתי רגע להסדיר את הנשימות. אחר כך נכנסתי פנימה, ביקשתי מהברמן אספרסו כפול והתיישבתי על הבר. "למה מה קרה? תיכנס אליו למשרד. הוא מחכה לך שם". מזדיין עם ראסטות. לבוש כמו קבצן מטונף שהתמזל מזלו ולקחו אותו להכין קפה. חמש מנות אספרסו רצופות זהות לשורה עבה של קוקאין. נדמה לי שקראתי את זה איפשהו. לעזאזל עם כל העצלנים האלה מסביב, ששמים את עצמם ביני לבין ההתמכרויות שלי, רק כדי שיוכלו לא לעשות את העבודה שלהם. דרשתי את האספרסו. שהחרא הקטן יחכה בסבלנות. אחרי שלוק אחד השיניים והשפה העליונה שלי נצבעו בשחור והגוף כבר בער מהלחץ, ככה שבכל זאת לא הצלחתי לשתות בנחת את הקפה המזוין. דפקתי על הדלת של המשרד והוא צעק "יבוא". התיישבתי מול גב של מסך שחור שהסתיר לו את מחצית הפנים. היד שלו הקליקה על העכבר. הוא סובב אליי את המסך שהיה מחולק לשישה חלקים מרצדים בשחור לבן. "כולנו יושבים על הארנק של העסק בכל רגע ורגע", הוא אמר. אחר כך הקליק על כפתור ׳הפעל׳ במסך. ששת החלקים הפכו לתמונה אחת, ובה אני יושב על כיסא ומעשן את הג'וינט המעוקם עם בוריס. הוא הריץ מעט קדימה לקטע אחר, ובו אני תופס כיסא, חובט בו ברצפה ואז נכנס בריצה אל הבר. מצלמות האבטחה קלטו מבט של מטורף על פניי. אחר כך זרקתי ארגז שלם של לימונים שעמדתי וחתכתי ואותו הדבר עשיתי עם הנענע הרטובה, אחר כך הקאתי בכיור, חזרתי לשבת ליד בוריס, הנחתי את הראש על הכתף שלו ועצמתי עיניים. הקיא זה מה שדפק אותי. לולא הקיא בכיור, אמר הבוס, לא היה עולה בדעתו לצפות במצלמות. אה והכיסא השבור גם. "גליה!", הוא התחיל לצעוק, "גליה!". מיד גליה דחפה את הראש מבעד לדלת, כאילו רק חיכתה שם שיקראו לה.

''כן?", היא שאלה בחנפנות. הוא הניח לפניי מכתב והתחיל לדקלם: "קראתי לגליה שתצטרף אלינו מפני שזה שימוע, ויש צורך בעד שיראה שאכן קיבלת את מכתב הפיטורים שלך והכול נעשה כדין. לא מהיום אנחנו לא מרוצים מההתנהלות שלך, ולאור התמונות הקשות ממשמרת הלילה של אתמול, לא תינתן לך הזדמנות נוספת. זהו שימוע אחרון וסופי. עלה והצלח". יצאתי משם בלי לומר מילה. התחלתי ללכת לכיוון השדרה. התיישבתי על ספסל ופתחתי את המכתב. קיפלתי אותו לארבעה חלקים ושפכתי פנימה את תכולת השקית הנוצצת. חיטטתי קצת בכיסים. לא מצאתי ניירות גלגול. 

בדרך הביתה נכנסתי לכל חנות שהופיעה בדרכי, כל חנות שהיא לא בית קפה או מסעדה. לא היו הרבה כאלה. חנויות דפוס, נגריות, מסגריות, חנויות בדים, חנויות ספרים. כל מה שלא יהיה. תשלח קורות. שנאתי קורות. לא הייתה לי ולו קורה להישען עליה. שם, גיל, וניסיון שהמצאתי לי, אולי איפשהו זה יתפוס. אבל כל מה שהיה לי בראש הוא השקית הנוצצת בכיס וניירות הגלגול שמחכות לה על השולחן בדירה. הבטחתי לעצמי שלא אגע בה עד שלא אמצא עבודה שתממן גם את השקית הבאה. המצב לא האיר פנים. כמו שזה נראה, שוב אני הולך לאכזב את עצמי. לפחות לא הייתי עצלן. יש נחת ולו בידיעה הכי קטנה, שנתת את הכי טוב שהיה לך לתת, ומגיע לך רגע לנוח על זה. עוד יש סיכוי קטנטן שמישהו יתקשר, וזאת מחשבה מספיק טובה בשביל להתחיל להסתובב בחזרה אל השקית. גם ככה החושך קרוב. שלט גדול חייך אליי מקיר לבנים מסויד בלבן: ׳דרושים עובדים חייכניים׳. השער היה נעול. חיבבתי את שביב התקווה ורשמתי את המספר. מתחתי את השפתיים לאט, מרגיש את השיניים הצהובות שלי נחשפות זאת אחר זאת. ביומיים הבאים נשארתי בבית, עישנתי נייס גאי ואכלתי ממתקים. רכבתי עוד ועוד על תחושת ההקלה והרגשתי שאם אתקשר לשאול על המשרה מהשלט, תדעך ההקלה העצומה ששורה עליי ותהפוך למועקת עבודה יומיומית. לא פחדתי מעבודה קשה, פחדתי מכזאת חסרת משמעות. מצד שני, השקית השחורה והמנצנצת עומדת להתרוקן.

פרק ראשון מתוך הנובלה ׳אשפתון׳ מאת יוני דוד, עריכה: דנה שחף, בקרוב בהוצאת ׳הוצאה עצמית – הוצאה לאור׳, 110 עמודים, 49 ש״ח.