לא מאמינה לכם. לא מאמינה שאתם מבינים מה צריך לעשות ועושים מה שצריך. לא מאמינה שיש לכם תוכנית, כיוון, דרך, תובנות. בעיקר לא מאמינה לתום הלב שלכם. פוליטיקאים יקרים, איבדתם את הנכס החשוב ביותר: האמון הציבורי. בלילה שבו הכנסת התמסרה לגחמה של ראש הממשלה וקיבלה את החוק המאפשר לעקוף את הרשות המחוקקת שהיא הריבון הנבחר, נשברו הכלים. 

ראש הממשלה איבד שליטה ומבקש להפעיל סנקציות חריפות, אבל ההליכים הדמוקרטיים מכבידים עליו. לכן הוא רוצה לקבוע את הכללים לבדו, ללא ביקורת ובקרה פרלמנטרית, והקואליציה הרופסת מתמסרת לו. 

אני לא מכחישת קורונה. השכל הישר מבין את הצורך לשמור על כללי ריחוק והיגיינה. אבל אני לא קונה את המאניה־דפרסיה שבה אתם מנהלים את המשבר המלווה בצעדים הרסניים לחברה, לכלכלה וגם לבריאות. אני לא מתחברת למעבר החד מהפחדות (מיליון חולים ועשרת אלפים מתים) לשחרור מוחלט ("תעשו חיים"), ולא מקבלת את ההסבר הקלוש של ראש הממשלה האומר כי מדובר במדיניות של אקורדיון הנפתח ונסגר לפי קצב ההתפרצות של הקורונה. 

האקורדיון הזה מפיק צלילים צורמים. מארש אבל וחורבן. לא את הנגיף אתם מדכאים, אלא את שאריות הדמוקרטיה הישראלית ואת האמון במוסדות השלטון. יום אחר יום אתם מפירים את החוזה שבין האזרח למדינה ומוכיחים שאי אפשר לסמוך עליכם. בשם הבריאות אתם רומסים את כבוד האדם, את הזכות להתפרנס ואת הזכות לחיות בכבוד. 

לכאורה, אתם נלחמים על חיי אדם אבל בו בזמן מפקירים מיליונים לדמם כלכלית. אתם גורמים בהבל פה לעלייה באלימות במשפחה ובאלימות נגד ילדים. אתם שולחים שוטרים למרדפים אחרי ילדה בת 13 בלי מסיכה, ומאפשרים שימוש בטייזר נגד אזרח שהפר את הכללים. כל זאת, שעה שהמיוחסים מהלכים בלי מסיכות ונהנים מקייטרינג גורמה בחסות שרת התחבורה מירי רגב בטקס מיותר ויקר לחנוכת מחלף שהיא לא יזמה ולא בנתה. ועוד לא דיברנו על ההנחיות לנסוע באוטובוסים ללא מזגן ושאר הוראות חסרות היגיון.

אתם מנותקים יותר מהשר לשעבר איוב קרא, שהציע לייבא מרוסיה מים שמחסנים מפני קורונה. ראו את הרופאים, האחיות, עובדי המעבדות והעובדים הסוציאליים הקורסים תחת הנטל. ראו את בעלי האולמות, מפיקי אירועים, עובדי ענף התיירות, אמנים, עובדים עצמאים ואזרחים שנשבר מטה לחמם. כמה זמן הם יכולים לכרסם את החסכונות ולאכול את הלב על מפעל חיים שירד לטמיון. צחי הנגבי באמירתו האומללה חשף את האמת: הממשלה לא מאמינה שיש אזרחים שהגיעו לפת לחם. אז, אם אתם לא מאמינים לנו, גם לנו מותר לא להאמין לכם. 

נתניהו לא אחראי לנגיף, אבל כשל בטיפול בו. במקום לנהל את המשבר הוא היה עסוק בעצמו, בהחזרי מס, בדיוני סרק על סיפוח, במאבק אישי ביועץ המשפטי לממשלה. כל מי שעיניו בראשו יכול היה להבחין מהרגע הראשון ברהב חסר הכיסוי ("העולם לומד מאיתנו"). די להיזכר בהכרזה על כך שעדיפה היערכות־יתר על פני היערכות־חסר. כאילו שאי אפשר לפעול בצעדים מידתיים. מי יודע כמה כסף וזמן בזבזה הממשלה על דיונים עקרים ועל מסע רכישות מסביב לגלובוס של ציוד מיותר. באין שקיפות, לא נדע כמה זה עלה לנו אך אפשר לשער שהיו חלופות טובות ושפויות יותר.

שר הבריאות יולי אדלשטיין הכריז השבוע, בפאתוס השמור לטקס המשואות, כי ימנה פרויקטור לקורונה. בוקר טוב, יולי. גיורא איילנד, למשל, הצביע על הצורך בגורם מתכלל כבר לפני חמישה חודשים. כולם יודעים מי הפריע לממשלת המעבר למנות מנהל לאירוע. לאיש הזה קוראים בנימין נתניהו והכישלון בטיפול במשבר ההיסטורי רשום על שמו. יש רק מסקנה אחת מתבקשת, אם לא די בכל הסיבות האחרות: נגיף קורונה חייב לשים קץ לשלטונו ולשלוח אותו לבידוד בקיסריה.