מסע בנתיבי הצליינים בצפון עם בעלי העסקים בתקופה הכי קשה שידעו

אלמלא הקורונה לא היינו מגיעים, כנראה, למלון "סי אוף גלילי", זה שמעל המרפסת שלו משקיף עתה האחד מאיתנו אל הכנרת המלאה, שיצרה מעין לגונה פרטית לאורחי המלון, ואל בריכת השחייה ששתיים מעובדות המשק מנקות אותה עתה עד לרמת בוהק שווייצרית כמעט. זה לא שישראלים לא ביקרו כאן מאז נפתח המלון בשנה שעברה, זה רק שקרוב ל־95% מאורחי המלון היו תיירים. עומד האחד כהרצל בשעתו, מעל אותה מרפסת מלון בבאזל - ומנסה לחזות למקום הזה עתיד ורוד, שכן יש לו סקס אפיל שיכול לקרוץ לישראלים רבים, נגדיר אותם "מנועי חו"ל וסולדי אילת", כלומר כאלה שהקורונה כלאה אותם בארצם, אבל קשה להם להתחבר לווייב של "הבה נרגילה", שנדמה כי היה כאן כבר לחזות הכל ובכל מקום: ממסיבות הבריכה של הסלבס ועד למנגלים בשמורות הטבע.

רק שבמקום לחכות שהישראלים יגלו אותו, מוטב לו למלון שתחזור כבר התיירות הנכנסת ושמיליוני תיירים בשנה יחזרו לראות היכן בדיוק צעד ישו על המים: משהו בקדושה כנראה הופך אותם לקהל נוח יותר מאשר נופשים בני העם הנבחר, שמקפיד על קלה כחמורה במסכת "הכל כלול".

כן, בעוד חלקנו עוסק בענף האירועים וההסעדה - עם כל הכבוד למצוקתם הגדולה, יש לא מעט אנשים שמטה לחמם נשבר כמעט בן לילה, וכשאנו כותבים "מטה לחמם" אנו בעצם מתכוונים גם למטה לחמנו: 8 מיליארד שקל מכניסה התיירות הנכנסת - זאת שנשמעת לנו עכשיו כל כך 2019 - לקופת המדינה. יותר מאשר היצוא הביטחוני למשל, עם כל אותן מערכות ממוחשבות, אופטיות, בליסטיות ורובוטיות שיש לנו (בהתבסס על מקורות זרים).

יש אומנם עוד ענפים שגילו שהם אינם קיימים יותר, מהיום למחר, כמו למשל התעופה או הנסיעות. אלא ששם, סביר להניח, ברגע שבו ייפסקו ההגבלות ימלאו הישראלים את נתב"ג - עם מסיכות או בלעדיהן - וישובו לבקש ולשפוך חופשתם על הגויים שלא ידעונו (עם תנאי סף ברור, סלע קיומנו שממנו לא ניסוג לעולם: שיהיה שם סניף של פרימרק) וכל העוסקים בענף יוכלו להתייחס אל הקורונה כאל זיכרון עמום.

כאן, על שפת ים כנרת, הולך ונבנה אבדון רב תפארת. כי בניגוד למשפחת ישראלי שתתייצב בנתב"ג ביום שבו ישאגו מדענים כי נגמר, הרי שהתיירים - שמגיעים ברובם מתרבויות ספונטניות מעט פחות, דואגים כבר מעכשיו לבוקינג לקיץ הבא. כלומר הקאמבק של התיירות הנכנסת לישראל לא יתרחש לפני קיץ 2021. במקרה הכי אופטימי נתחיל לראות טפטוף קטן כבר באפריל 2021, כלומר שנה תמימה מרגע שהעסקים חדלו. לא צריך להיות מומחה גדול למינהל עסקים כדי לדעת שגם עסק שנבנה כהלכה ונוהל בתבונה לא יכול לעמוד בחידלון כה ארוך.

מיוגה ועד קריוקי

לטבע יש חוש הומור משלו, וכרגע באופן פרדוקסלי הוא אומנם מנחם מעט את המובטלים החדשים לחופי הכנרת, אבל בעיקר מעצים ומדגיש את אסונם: שני חורפים גשומים ברצף - לא אירוע שכיח במקומותינו - הפכו את האגם הלאומי למרהיב, ממש כך. ממקווה מים שהיה נדמה שמבקש את נפשו למות, הפך האגם לכזה שמפגין ביטחון עצמי עם מפלס מים שנראים כאילו בעוד שנייה הם נשפכים החוצה. עם טבע מתפרץ אפילו בחום הכבד של יולי, מועד שבו בדרך כלל מקבל הנוף את הגוונים הכהים של הבזלת מהרי הגולן, הושט היד וגע בם. ועל רקע כל הטבע המתעורר הזה, נראות אפילו דמעות של ימאים כמשהו רומנטי.

גבי בן דורי הוא הבעלים של הולילינד סיילינג, חברה שמפעילה קווי שיט בכנרת ומעסיקה בשוטף 60־70 עובדים. הוא נראה כמו ליהוק מוצלח לתפקיד הקפטן: שערו לבן, דיבורו בטוח ועיניו העצובות משדרות כנות. לא, הוא לא מבקש רחמים מאיש, בטח לא על עצמו: "אני בסדר, אני כבר פנסיונר, יש לי ממה לחיות, אבל העובדים שלי רובם אנשים צעירים, בתחילת החיים. בחור שעבד אצלי והשתכר, נניח, 9,000 שקלים לחודש, מקבל עכשיו מהמדינה פחות ממחצית הסכום. למה? מי קבע שדמי אבטלה יכולים להיות נמוכים משכר מינימום? הרי שכר מינימום כשמו כן הוא, מייצג את הסכום המינימלי שאדם צריך להרוויח כדי לחיות. אז מה יעשה העובד שלי שנמצא בחל"ת כבר כמה חודשים? יחזור לגור עם ההורים? הרי גם אם אצליח להפעיל חלקית את הסירות עבור קהל ישראלי שמגיע בעיקר בסופי שבוע, לא שווה לו לחזור לעבוד באופן חלקי ולאבד אפילו את דמי האבטלה שלו". 

אגב כך, מדובר במשפט ששמענו שוב ושוב עד שהתחלנו להבין שאולי המדינה פספסה כאן משהו עם החל"ת: אם יימצא מנגנון שיאפשר למי שיצא לחל"ת לחזור לעבוד במשרה חלקית בלי לפגוע בזכאותו למענק, יוכלו לא מעט מהעסקים ומהמובטלים החדשים להחזיק מעמד עד יעבור וירוס.

גבי מראה לנו את הסירות שלו, מעין תיבות נח עשויות עץ ונאות למראה. האחת מאיתנו לא מתאפקת ורצה "לעשות טיטאניק" על חרטום אחת הסירות, רק שכאן שום קרחון לא ביקע את הסירות: הן עומדות להן, יפות, מנמנמות, מתנדנדות קלות על הגלים של אחר צהריים טברייני, עד שקשה להחליט אם הן נהנות מהמנוחה הכפויה או מחכות כבר לעשרות תיירים שיגדשו כל אחת מהן.

"יש לי עוד שתי סירות שהזמנתי לפני שנפסקה העבודה", אומר לנו גבי. "אומנם 70% מהעלות שלהן כבר שילמתי, אבל מאיפה אביא את היתר עכשיו, כשאין עבודה?". וזה לא שאין לגמרי, פה ושם צץ משהו: לא מזמן ארגנו הופעה על אחת הסירות, עכשיו מתקינים עליהן גם מסכים לקריוקי, ובמקביל לא מפסיקים לחפש קהלים חדשים, למשל קבוצות שירצו לבוא לתרגל קצת יוגה באמצע הכחול הגדול. המחיר: כ־30 שקל לאדם, והמינימום לקבוצה הוא 30 אנשים, אחרת לא שווה להתניע.

גם גבי יודע שאפילו הצלחה פנומנלית בשיווק לישראלים תהיה לא יותר מלצוף על קנה קש, כי בניגוד לצליינים, שמסתפקים בהפלגה קצרה של 40־45 דקות - כולל הפסקה לתפילה במקום שבו הם מסוגלים לראות בעיני רוחם את טביעת רגלו של בן האלוהים, לאמונתם, על פני המים - הישראלים רוצים תמורה בצורת אטרקציה לכל שקל שהם משלמים. וגם זה, כאמור, בעיקר בסופי השבוע. במילים אחרות: לא צריך להאמין בנס הקודם - שהתרחש או לא על פני הכנרת - כדי לייחל לעוד פעם שבה יחליט הקוסמוס להתערב בהיסטוריה של מקווה המים היחיד שיש לנו בישראל.

מכירות סוף עונה

בחזרה ל"סי אוף גלילי", המלון החדש שגילינו על שפת הכנרת, אי־שם בין מגדל לגינוסר. מדובר בפנינה אמיתית, בחיינו, רק שלא משנה כמה פעמים נכתוב את זה כאן, התרופה שהתייר הישראלי יכול להציע בארצו היא אפילו לא פרס ניחומים על סגירת השמיים. למה? כי תחשבו על מקום שהיה מוזמן כבר כמעט בתפוסה מלאה עד סוף 2021(!): אפילו אם הוא יהיה הצלחה כבירה בקרב הקהל הישראלי שיבחר בו כיעד המועדף שלו לחופשה בישראל, מה יהיה אחרי אוגוסט? הרי גם אם לא יוחמרו התקנות בעקבות הגל השני ונהיה חופשיים יחסית לנפוש כרצוננו, ואפילו אם אוגוסט יהיה מלא עד אפס מקום, מה יקרה מספטמבר וצפונה? או אז תצטמצם התפוסה לשני הלילות של סוף השבוע, ואז מה עושים עם הצוות? הרי אתה לא יכול להחזיר מאות עובדים מחל"ת לחודש ואז להוריד אותם לרבע משרה. נכון?

בכל השאלות האלה מתחבט עתה אביהו טל הבעלים: מלון אחד שלו, "רסטל", שהיה בתפוסה של כ־95% עד שנעצרה התיירות, הוא כבר סגר זמנית. אז מה יהיה על המלון החדש והיפה הזה? אגדה מקומית מספרת שלפני כמה שנים הגיע למקום בחור צרפתי שהחליט לרכוש נדל"ן על החוף והציע לאביהו פי שלושה משווי הנכס, שהיה אז בבנייה. אין לנו מושג אם האגדה הזאת הייתה באמת, אבל אם כן, אפשר שהאפיזודה ההיא צצה ועולה בחלומותיו של מי שעד לפני ארבעה חודשים עוד החזיק שני מלונות מלאים בתיירים, ועתה אחד מהם סגור והשני מנסה לצוף מעל המפלס הגבוה של הכנרת בעזרת הקהל המקומי.

את העצירה הבאה שלנו אנחנו עושים על הכניסה למגדל, זאת שכולנו חלפנו על פניה מקדמת דנא, עוד מהימים שבהם תרנו את חופי הכנרת, מחפשים, ממש כמו בני ישראל במדבר, מקום לתקוע בו יתד לאוהלינו. בסוף השבוע שעבר הייתה תנועת הנופשים דלילה, אחרי כמה שבועות מוצלחים יחסית, מאז הוסר הסגר. אפקט הגל השני. 

"הצומת של חיליק" הוא לא רק צומת עם חנות נוחות להתרעננות ותדלוק של פיתה עם שווארמה או שניצל, אלא מוסד שקם לפני 20 שנה, עת ביקר כאן האפיפיור, ומשרת לא רק לקוחות ישראלים רעבים אלא בעיקר קבוצות של צליינים שעפים על אוכל הרחוב הישראלי: מחומוס ופלאפל בפיתה, דרך שווארמה בלאפה ועד לשניצל בבגט. 

"70% מהלקוחות פה הם תיירי חוץ שמגיעים באוטובוסים כדי לאכול את האוכל הכי טעים שיש", מספר לנו חיליק בנאי, הבעלים של המקום, שמיקם את ביתו מעל למסעדה ובדיוק התעורר משנת הצהריים כשהגענו לבקר אותו - הרגל שלו הוא נזקק מאז הורע המצב והוא קם לפנות בוקר כדי לא לפספס אפילו נהג חולף אחד שאולי ירצה איזו חביתה בפיתה. ואכן, פה ושם מגיעים ישראלים שהחליטו לנצל את תחילת החופש הגדול לבילוי בכנרת, חלקם מתיישבים לאכול, אחדים לוקחים קרטון חלב ותבנית ביצים. אבל החצר הגדולה, שרק שופצה לאחרונה לקראת מה שהייתה אמורה להיות עונת השיא בתיירות, עדיין ריקה. 

חיליק, שהחיוך לא מש מפיו גם עתה, מספר לנו שהאופטימיות הקוסמית היא עניין של בחירה ודרך חיים, אבל מודה שהמציאות רחוקה מלתמוך באופטימיות הזו. "בניתי את העסק לאט־לאט לאורך השנים ובשתי ידיים. בשנה האחרונה, ובמיוחד בחורף האחרון, הגעתי לשיא שלא חלמתי עליו - ואז הכל נגמר במכה", הוא מראה לנו סרטונים שצולמו במצלמות האבטחה הממוקמות במסעדה, רק לפני כמה חודשים, בדצמבר 2019: המקום הומה מתיירים שמפרץ החניה הצמוד צר מהכיל את אוטובוסיהם.

למזלו, חנות הנוחות שהוא מתחזק ליד המסעדה אפשרה לו להשאיר את העסק פתוח באופן חלקי בהתאם להנחיות. "אני מעסיק פה עובדים שאם הם לא יגיעו לעבודה לא יהיה להם מה לאכול", הוא מספר. "אז בינתיים אני ממשיך לשלם, מוציא כסף מהכיס. הם איתי כבר שנים ואני לא יכול לעשות להם את זה". כמו כל מי שפגשנו לאורך המסע הזה, גם חיליק לא מאמין שתיירות פנים, מסיבית ככל שתהיה, יכולה לשקם את הנזק העצום שגרמו השמיים הסגורים. "ובכל זאת", הוא מוסיף, "אני רוצה להאמין שיהיה בסדר בסוף, כי אין לי ברירה אחרת".

"הרבה מאוד אנשים בפריפריה מתפרנסים מתיירות נכנסת ובעיקר מהתיירות הקבוצתית. קבוצות התיירים הנכנסות מייצרות סדר גודל של 40 אלף משרות", אומר יוסי פתאל, מנכ"ל לשכת מארגני תיירות נכנסת לישראל, "היכולת שלנו לשרוד את המצב הנוכחי היא אפסית. וזה צומת החלטה שהמדינה צריכה לפסוק בו: האם היא רוצה לשמר את התשתיות של התיירות הנכנסת לישראל או לא. כשהמדינה אומרת שאסור לך לעבוד, היא צריכה לדאוג לך גם ברמה הערכית וגם ברמה הכלכלית. לצערי הרב, זה ארבעה חודשים מארגני התיירות שהכנסתם היא אפס מוחלט כל התקופה הזאת אינם זוכים לסיוע בהתאם למענקים והתמיכה שהממשלה מציעה לעסקים שנפגעו ממשבר הקורונה. למרות שהמדינה קבעה שעסקים שהיא אינה מאפשרת את פעולתם זכאים לתמיכה, לא ראינו שקל".

למחרת בבוקר לא יכולנו שלא לשים לב לכך שגם כאשר בית המלון פתוח, הרי שמישהו הזיז את הגבינה שלנו, תרתי משמע: הבופה של ארוחת הבוקר, ציפור נפשו של התייר הישראלי שמבקש תמיד לנצח באתגר ערימת הג'חנון, השתנה ללא הכר. יחסית לעם שלא אוהב שאומרים לו מה לעשות, הפנמנו דווקא די מהר את האמירה שארוחת הבוקר היא החשובה ביותר ביום. לכן אל לנו להלין שהתייר הישראלי המקומי לוקח את ההתוויה הבריאותית הזאת צעד אחד קדימה, בפרט כשהוא מחשב כל לחמנייה נוספת שהוא מכין כסנדוויץ' לבריכה או לדרך חזרה הביתה, כתמורה הולמת לכספו.  

בנימה אישית־זוגית נודה: הסתערות על הבופה אף פעם לא הייתה ענף הספורט שלנו, אלא שלמרות זאת כנראה שלא ניתן היה להתעלם מהמבט הנדהם בעינינו עת צעדנו קוממיות אל חדר האוכל. מובן שאיש לא יישאר רעב בבית המלון, גם תחת ההגבלות, רק שהחוויה השתנתה מעט: המלצר יגיש לכם עד השולחן את האומלט בדיוק במידת העשייה הנכונה יחד עם מגש תוספות מעוצב היטב שמזכיר יותר ארוחת בוקר בבית קפה תל אביבי. זאת ועוד: אם רק תבקשו תוספת, תקבלו אותה מיד, כמו הזוג מולנו, שככל הנראה החליט לאגור חמאה שתספיק לו עד 2028. ועדיין, לעינו של התייר הישראלי, שרגיל להעמיס על הצלחת עלי גפן, קוטג', פסיפלורה ובורקסים, פלאס ערימת ג'חנון בהגשה למרכז השולחן, זו חוויה תרבותית אחרת, שדורשת הסתגלות הן מצד הקהל הישראלי והן מצד צוות המלון, שרגיל לארח תיירים ממדינות שבהן חומוס וסלט טונה אינם מאכלים שדרים בכפיפה אחת על צלחת עם קרואסון שוקולד.

למרות השוני בפורמט, ארוחת הבוקר של "סי אוף גלילי" הייתה נעימה להפליא, אולי בגלל הנוף הישיר אל מצוקי הר ארבל, שנכבשו רק לאחר שהרומאים שלשלו מפסגתו לוחמים בכלובים, כדי שיתעמתו עם הקנאים שבנקרות. 

לא אנשי בשורה

לאורך חופי הכנרת קשה שלא לכרוך את הסיפור העצוב של התיירות הנכנסת בקיץ 2020 בסיפור העצוב של טבריה, פעם עיר שוקקת תיירים, על שפת האגם היחיד בסביבה, והיום פרסומת להזנחה. לאחת מאיתנו כמעט כל גל נושא מזכרת מחופשות משפחתיות בימי ילדותה. אפילו לאחר יש קצת זיכרונות מהימים שבהם טבריה הייתה עדיין תחנת חובה על מפת התיירות בישראל, לפני שנזנחה, לפני שהוזנחה, לפני שהתכערה - ואת המשפט הבא תקבלו איך שבא לכם, אבל שום משימה עיתונאית לא תהיה שלמה בלי להניח אותו על השולחן: לפני שהתחרדה. 

בלב כבד נפרדנו מטבריה ובנותיה, לא לפני שבחנו את השותף שלנו לנסיעה הזאת. ברגיל, לא תמצאו אנשים אורבניים מאיתנו, ככל שזה נוגע להתניידות ברחבי גוש דן: האחד מתנייד אך ורק ברכב דו־גלגלי, וגם האחרת, נטולת חניה בעיר הגדולה, נאלצת להשתמש בתחבורה הציבורית או ברכבים שיתופיים. לכן כדי להתחבר טוב יותר למעמד של משפחה ישראלית שנודדת בין תחנות התיירות הזרה, הצטיידנו בהשאלה בסובארו XV Crosstrek Plus קרוסאובר 4X4, מז'אנר כלי הרכב שהפכו לבון טון ישראלי־משפחתי. למה אנחנו מזכירים את זה? כי נדמה לנו שאלמלא היה לנו רכב שיודע לתפקד גם בשטח, יש מצב שלא היינו צולחים את הכניסה לנצרת מכיוון עילוט. מופת של הזנחה תשתיתית: כביש צר מהכיל תנועה דו־סטרית, בורות ושלל מפגעים תעבורתיים שנמשכים לאורך כל הדרך אל המרכז הפקוק־תמיד של העיר היפה הזאת, שנייה אולי רק לירושלים או לבית לחם על מפת התיירות הנכנסת. 

אז אומנם הפקקים הידועים לשמצה במרכז העיר נותרו כשהיו טרם תקף אותה הנגיף, אבל אוטובוסים גדושים בתיירים, מסמליה של העיר שבה חיו יוסף הנגר ומרים הבתולה, אי אפשר למצוא. מה שכן אפשר למצוא, ובשפע, הם מנעולים ותריסים מוגפים על לא מעט מבתי העסק. "נצרת נפגעה קשות מהמשבר. מעיר שכמעט לא הייתה בה אבטלה, הגענו ל־48% אבטלה בעיר", מספר לנו סמי חדד, מנהל המחלקה האירופית והדרום אמריקאית בנזארין טורס. "היום אנחנו באפס עבודה, ושום דבר לא נכנס, אפילו לא שקל". 

בניגוד לאביהו מהמלון, חיליק מהמזנון וגבי מההפלגות, שמקווים שהקהל הישראלי יעזור להם לשרוד את הימים הקשים, הרי שבנצרת הסיפור שונה לחלוטין. אל תיתנו להמוני המבקרים שאתם רואים בשבתות בכניסה לנצרת להטעות אתכם, "הכסף לא מגיע מתיירות הפנים", אומר לנו חדד, שמתחיל לחשוב איתנו בקול על אפשרות להסבה מקצועית. "המלונות עומדים סגורים לחלוטין, ואנחנו לא רואים מתי המצב הזה משתנה. אנחנו לא מקבלים פיצויים, שום דבר". 

נזארין טורס, כמו לא מעט עסקי תיירות מקומיים, שייכת למשפחת עפיפי, מהמוכרות בעיר, שמחזיקה במספר חברות בתחום. לדברי חדד, מדובר במעסיק הגדול ביותר במגזר הערבי, עם כ־1,700 עובדים, כמעט כולם בבית כבר קרוב לארבעה חודשים. "כל אחד מהמועסקים בענף התיירות אחראי לכניסה של מיליוני שקלים בשנה למשק הישראלי", ממשיך חדד, "המדינה לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על הכנסה כזאת".

בחום הכבד שעוטף את נצרת ביום ביקורנו אנחנו תרים אחר מקום להשביע בו את הרעב ומוצאים אותו במורד רחוב תאופיק זיאד, אצל סאיג. אנחנו תיירי הפנים היחידים במקום שהסועדים האחרים בו נמנים עם הקהל המקומי. האוכל טעים, אפילו טעים מאוד, אבל הפעם נוסף לו גם טעם מריר, החומר שממנו עשויים סיוטי הלילה של מי שעד אתמול היו בעלי מקצוע גאים, חלק מענף משגשג וצומח, ענף שידע לצאת בכוחות עצמו ממשברים כמו תקופות של מתיחות ביטחונית. בפעם הזאת הוא לא יתאושש אם המדינה שהתפרנסה ממנו יפה כל כך לאורך השנים, לא תושיט לו יד.