מאמצים כבירים הושקעו כדי למנוע הפרד ומשול ולאחד את כולם כדי שיגיעו להפגנה במוצאי שבת בכיכר רבין. למחאה הזו יש משמעות כלכלית גדולה, אך במקביל מקדשת משמעות חברתית עצומה, שכן גם מפיצה אור גדול בחיבור השסעים העמוקים שנחרטו בקרב האזרחים. מטרת המחאה היא לבטא את זעקת כלל העם מבלי להזדהות עם תחום עיסוק כזה או אחר, גם לא ימין ולא שמאל, זעקה שבה כל אזרחי ישראל יכנסו תחת מטריה אחת, מאוחדים וחזקים מתמיד.
מדינת ישראל ידעה לא מעט הפגנות בעבר, מבין העוצמתיות שבהן היו על יוקר המחיה. הפעם המצב הוא קיצוני ושונה בהרבה. הזעקה כעת היא כנגד מלחמת קיום, מלחמת הישרדות של כל המעמדות הסוציו-אקונומיים.
לא עוד, זועק העם. לא עוד לממשלה שמבצעת הפיכה חוקתית בניגוד לחוקי היסוד ופוגעת אנושות בחופש העיסוק וחופש החירות תוך שימוש במערכות איכון כושלות ולא מהימנות.
לא עוד לממשלה הזויה עם שיא שרים בכל העולם, המנותקים מהמציאות של האזרחים אותם הם מייצגים, אשר שולחת את המשק לאבדון כלכלי. לא עוד למדיניות פיצוי פושעת, שגויה ומרושלת אשר כופה על אזרחיה עניות, דיכאון נפשי ובושת פנים.
לא עוד לממשלה אשר עושה אפליה בין שכירים לעצמאים. לא עוד לממשלה שחונקת את אזרחיה בבירוקרטיה נוקשה בעוד שיודעת להשתמש בנפלאות הטכנולוגיה על מנת לשלוט על אזרחיה.
מדוע לא מבודדים מראש רק את המבוגרים הנמנים בקבוצת הסיכון ומפצים אותם ואת הנדבקים שיתגלו בכבוד רב במקום פיצוי בגרושים לכולם?בניגוד לגל הראשון, הפעם אני מכיר עשרות מעגלים שלמים של מכרים חולים ו-99% מהם חולים קל. חייבים להפיק עקומת למידה ולשנות מדיניות. בקצב הזה נהיר כי כל המדינה בדרך לסגר, גם המבוגרים, לכן עדיף שנבודד מראש רק את הפגיעים באמת ונפצה בהתאם.
המדינה לא תעמוד בפיצוי הולם לכולם, ובעוד שטרם הבראנו מהגל הראשון, הקריסה הכלכלית כבר אינה השערה, אלא מתמטיקה פשוטה. תקנות חירום נועדו להציל משבר רק מחריפות אותו ולא מצדיקות את הפגיעה האנושה הכרוכה בהן.
לא משלמים כסף על בידוד, בין אם מוצדק ובין אם לאו. המדינה לא מפצה את האזרח שיושב בבית כדי להציל אחרים. כל מי שהלב שלו סוער ויש בו אמוציות משתוללות, שיכין את עצמו למוצ"ש. אחרת יכין את הלחי השנייה לקבלת סטירה.