מאז חודש מרץ אנחנו מתעוררים מדי שבוע ל"שיא חדש" - שיא במספר היהודים מצפון אמריקה ששוקלים או פועלים לקדם את תהליך העלייה לישראל. מדובר בהיקפים שלא ידענו ולא שיערנו שֶיקרו מאז נוסד ארגון נפש בנפש ב־2002. אנחנו עסוקים רבות בתפעול ובמשמעויות הלוגיסטיות של הדבר, אבל כמובן שאיננו יכולים להתעלם מנקודת המבט הרחבה יותר. אם עד היום נהגנו בארגון נפש בנפש לדבר על החסמים לעלייה ולפעול להסרתם, הגיעה הקורונה והראתה לכולנו שלא כל מה שראינו בו חסם הוא באמת כזה. לעניות דעתי, אפשר להבחין בשלושה יסודות או חסמים אשר התערערו בעקבות הקורונה: תקו"ם - תעסוקה, קהילה ומשפחה. ייתכן שאלו הם הגורמים להתעניינות ההולכת וגדלה בחודשים האחרונים בעלייה לישראל.
תעסוקה - המשבר הכלכלי מייצר עבור עולם התעסוקה דפוסים חדשים. השינוי המרכזי: גילינו שאפשר לעבוד מכל מקום ובכל זמן, ולהיות יעילים גם באמצעים מקוונים. אם לפני שנה מישהו היה ניגש למנהל שלו בארצות הברית ומבקש ממנו להמשיך לעבוד באופן מקוון ולא מתוך המשרד, הסיכויים שהבוס ייעתר לבקשה היו נמוכים. אך כעת גילו מנהלים שזו דרך טובה לעבודה, ולעתים אף יעילה וזולה יותר - מה שיקל על עולים עתידיים לקבל את ברכת הדרך מהמעסיקים הנוכחיים שלהם.
קהילה - הפדרציות, בתי הכנסת, ה־JCC, איגודי הרבנים ואין ספור גופים השקיעו לאורך השנים משאבים אינסופיים בקשר וביצירת חיבורים לקהילה היהודית, במטרה לחזק את הזהות היהודית בתפוצות. כתוצאה ממגיפת הקורונה התחזקה ההבנה שקהילה היא מושג רחב יותר, והיא אינה מחייבת בהכרח הישארות במרחב פיזי וגיאוגרפי. הקורונה חידדה את ההבנה שכולנו חלק ממארג גדול יותר, חלק מקהילה עולמית אדירה, אשר אפשר להשתייך אליה גם מחוץ לשגרת היומיום, ובאמצעים דיגיטליים מתקדמים.
משפחה - גם משפחות שבימי שגרה אינן מורגלות בקשר יומיומי הפכו פתאום לאגודה אחת, מלוכדת ודואגת. הקורונה הזכירה לכולנו להתקשר לאמא ואבא ולארגן זום עם האחים וגם הדודים. ושוב, המרחק הפיזי כמעט נמחק. הגעגוע הוא אותו געגוע, וחיבוק של סבתא הוא עדיין חיבוק של סבתא, אבל גילינו שבין שסבתא מתגוררת מעבר לכביש ובין שבמרחק 12 אלף ק"מ, אפשר עדיין לשמור על קשר ולהראות דאגה ואהבה.
יסודות תקו"ם גרמו לאנשים לבחון מחדש את הערכים הבסיסיים שהם מאמינים בהם. הם גרמו להם לקום מהכיסא ולחשוב על השלב הבא. לעניות דעתי הם הסיבה לשבירת השיאים בפתיחת תיקי עלייה ולהתעניינות הנדירה בעלייה מצד יהודי ארה"ב וקנדה מאז פרוץ משבר הקורונה.
# # #
כעת, אחרי שניסינו לפצח את המניעים השונים של אחינו מעבר לאוקיינוס, נתבונן רגע עלינו פה ונבין מה נדרש מאיתנו כדי להיות ערוכים לאותם רבבות אנשים שחפצים לקבוע את ביתם בישראל. ובתור התחלה, נסכים: גם לנו, כפרטים וכמדינה, יש תפקיד אדיר בהצלחת מפעל העלייה.
מאז שנפש בנפש הוקם, יצאו לפועל תוכניות רבות שנבנו יחד עם שותפינו לדרך - משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל, FIDF ו־JNF־ארה"ב. התוכניות הותאמו לאופי העולים השונים שמגיעים ארצה: תוכנית לחיילים בודדים, תוכנית לאנשי מקצועות הרפואה, ליזמי הייטק וגם למשפחות שבוחרות להגיע לפריפריה.
המשותף לכולם הוא שאי־הוודאות צומצמה משמעותית. הם חשו שליטה במידע בנוגע לתהליך העלייה ושליטה באפשרויות הקהילה והתעסוקה העומדות בפניהם. התוצאות לא איחרו לבוא. מאז שהוקם הארגון, למעלה מ־90% מהעולים מצפון אמריקה נשארו במדינת ישראל. יותר מ־600 הרופאים שעלו בסיוע הארגון נקלטו במערך הרפואי הישראלי, בעלי עסקים העתיקו את עסקיהם לישראל, ויזמים צעירים מצאו קהילות תומכות בתל אביב ובפריפריה.
אז מה בעצם נדרש כדי שהמפעל הזה ימשיך לפרוח? ראשית, מדינת ישראל חייבת לקבוע יעד לאומי המבטא את התגייסות כלל המערכות לטובת ניצול ההזדמנות ההיסטורית העומדת לפתחנו. יש להשקיע יותר ויותר בעידוד עלייתם של מי שרואים במדינת ישראל בית, תוך פיתוח מסלולים ייחודיים המייצרים חליפה לפי מידה לכל עולה ועולה.
בנוסף, לקליטה מיטבית יש להקצות משאבים לא פחותים מאלו המוקצים להבאתם. ובעיקר, יש ליישם את ההבנה שההשקעה בעלייה מחזירה את עצמה בתוך פחות משנתיים, ומביאה למשק תשואה גדולה בהרבה בזכות העובדה שמשלם המסים הישראלי מקבל הון אנושי איכותי, שבמשך שנים מדינות אחרות השקיעו בו סכומי עתק.
השבוע נתבשרנו שנזכה להקים "מרכז שירות לעולה" בקריית הלאום בירושלים. אין ספק שצעד זה יאפשר גם לנו לשפר ולשדרג את מכלול חוויית הקליטה שנספק לעולה. זאת בזכות מקום שבו יוכלו להתקיים אירועים, מפגשים והדרכות, מסוגים שונים, שתכליתם לתת לעולה יד וללוות אותו יד ביד, החל משלבי טרום העלייה וכלה בצעדיו הראשונים בארץ.
"אם לא עכשיו, אימתי". כך אני שומע מפי אלפי העולים שגודשים את קווי הטלפון, המיילים והבקשות המקוונות, וכך אני גם קורא לכל אחד ואחת אשר קוראים אותי כעת. יש לנו הזדמנות פז בעידן תקו"ם להוות אלטרנטיבה ראויה לחיים בצפון אמריקה. לשם כך עלינו לחבק את העולים ולגרום להם להבין שזו אכן ההחלטה הטובה ביותר שקיבלו, אבל גם להזכיר לעצמנו שיש על מה להעריך אותם.
יותר מכל, עלינו לזכור תמיד שכולנו כאן מתוך אותה מטרה ואותה תקווה בת אלפיים - שתכליתה ליישב ולחזק את עם ישראל בארץ ישראל.
הרב יהושע פס ייסד יחד עם טוני גלברט את נפש בנפש, ארגון הפועל להבאתם ולקליטתם של עולים ממדינות צפון אמריקה.