היא מעולם לא עשתה זאת, אבל ההגבלות החדשות לא הותירו לה ברירה. אז אם אתם מתכוונים לחגוג בבית יום הולדת או סתם לארח, המסעדנית הוותיקה, רינה פושקרנה, פתוחה להצעות. היא תגיע אליכם עם הסו־שף שלה ותבשל. 

כאמור, ההגבלות שעליהן הוחלט בשבוע שעבר לנוכח נתוני התחלואה - בהן הגבלת הנוכחות במסעדות עד 20 בני אדם בתוך חלל המסעדה ועד 30 בשולחנות מרווחים בחוץ - הביאו את פושקרנה למסקנה שהגיע הזמן להשאיר את האגו בצד. בעצם, היא מבהירה, "אף פעם לא הייתי אדם של אגו. תמיד אמרתי לכולם וגם לימדתי את זה את הילדים שלי, שבמסעדנות תשאירו את האגו בבית. גם בימים טובים, ואני חושבת שזו הייתה נקודת ההצלחה שלי, כל אחד היה יכול להתקרב אליי ואף פעם האף שלי לא היה בשמיים. אף פעם לא".

אנשים פוחדים לבוא

בפברואר הקרוב פושקרנה תחגוג יום הולדת 60. ב-1984 היא פתחה בארץ את רשת המסעדות ההודיות טנדורי. "הבאתי את התרבות ההודית והאוכל ההודי לארץ עוד לפני שתרמילאים ישראלים טסו להודו", היא אומרת. "בזמנים הטובים היו לי שישה סניפים של טנדורי ושני סניפים של קוהינור - מסעדות של אוכל הודי כשר. היו לי גם שבעה סניפים של ניו־דלהי, אוכל הודי בתוך פיתה. היו לי 110 שפים מקצועיים שעבדו אצלי. אחר כך היה לי גם מפעל גדול בצפון, פרסקו, שעבדו בו 200 ישראלים ושסיפק אוכל הודי כשר לסופרמרקטים ברחבי העולם. הכל היה שלנו, של בעלי וינוד ושלי. לפני כמה ימים שמעתי שף ישראלי שסיפר שיש לו 20 סניפים ברחבי העולם, אבל זה עם שותפים. אצלי זה היה לבד, אני ובעלי. אנחנו בעשר אצבעות עשינו הכל לבד בארץ, בנינו לחלוטין לבד את האימפריה שלנו. אכלו אצלי כל המי ומי, ועד היום אוכלים אצלי מפורסמים. אכלו אצלי ביבי נתניהו, המנצח הנודע זובין מהטה שהביא גם את לוצ'יאנו פאברוטי ואת סופיה לורן. כשראש הממשלה ההודי הגיע לפני כשנתיים לארץ, בישלתי עבורו אצל ביבי בבית. ביבי ושרה סיפרו לו שהדייט הראשון שלהם היה במסעדת טנדורי של רינה בתל אביב". 

כיום נשארו מתוך האימפריה שלה שני סניפים של טנדורי: בתל אביב ובהרצליה. "אף פעם לא הגעתי לבשל בבתים של אנשים, חוץ מבכל מיני אירועי צדקה", מספרת פושקרנה. "עכשיו אני מוכנה להגיע לבתים של אנשים פרטיים עם הסו־שף שלי ולבשל לימי הולדת או לסתם מפגש של חברים, החל מ־15 איש ועד 20 איש, בהתאם להגבלות כמובן. אין בושה. אומנם זה לא הכי משתלם, כי יש עלות לחומר גלם, ומלבד זה, בזמן הזה אני יכולה להיות במסעדה, אבל היום כל גרוש חשוב. אנשים יכולים להתקשר למסעדה ולהזמין אותי לבשל אצלם בבית".

על המחיר אותו היא גובה עבור הגעתה לבתים פרטיים היא מעדיפה לא לדבר, אך על מה הניע אותה להציע לבשל בבתים פרטיים, היא מדברת בהרחבה. "ביום רביעי האחרון במסעדה בהרצליה היו ארבעה שולחנות. זו מסעדה של 250 מקומות", היא מתארת את המצב העגום. "יש אצלי מרחב לא של שני מטרים, אלא של ארבעה. פשוט אנשים פוחדים לבוא. אם יש ארבעה שולחנות וחמישה שפים במטבח, איך אשלם להם? איך אשלם לחמישה מלצרים בחוץ? במסעדה זה כמו במלחמה. את עושה את כל ההכנות כדי לקבל אנשים. אם בצד השני מגיעים או לא מגיעים, החיילים צריכים להיות מוכנים מראש. יש אומנם הרבה משלוחים, אבל 30% מהכסף עליהם הולך לחברת המשלוחים, אז זה יוצא בסופו של דבר לא משתלם. אנחנו צריכים להביא כסף הביתה, צריכים לשלם לעובדים. אז אני שמה את האגו בצד ומוכנה להגיע לבשל בבית. כדי להכניס עוד כסף, גם התחלתי עכשיו לעשות סדנאות בישול בזום לקבוצות".

את מאמינה שאנשים אכן יתחילו להזמין אותך לבשל בביתם?
"אני לא יודעת אבל אני מקווה. היום כבר אי אפשר לבנות תוכניות".

שייתנו חמצן

פושקרנה מספרת שכולם שואלים אותה איך תמיד יש לה חיוך על הפנים. "אני אומרת שאולי הלב עצוב בפנים, אבל תמיד יהיה חיוך על הפנים שלי על כך שאני קמה בבוקר ואומרת 'אלוהים, תודה רבה שאני חיה ושיש לי את המשפחה מסביבי שהם הכוח שלי ואני הכוח שלהם'", היא מבהירה. "המזל שלי הוא המשפחה החזקה שלי, שכולנו מאוחדים אחד בשביל השני ומחזקים אחד את השני. יש לי שני ילדים וחמישה נכדים. הבן קונאל נמצא בארץ, הבת סרינה גרה בסינגפור". 

מה דעתך על מחאת המסעדות?
"כואב לי מאוד על כל המסעדנים ברחבי הארץ. אני מאוד מזדהה עם השף חיים כהן שמדבר עכשיו בשמם של כל המסעדנים, הגדולים והקטנים. תראי, אני מאוד אוהבת את ביבי בתור בן אדם, מכירה אותו 30 שנה, הוא בחור מאוד חכם. למה לא לתת יותר כסף לציבור כאן, לאנשים שאין להם לחם בבית? הרי גם ה-20 איש שיכולים להגיע למסעדות בהתאם להגבלות, לא מגיעים היום. הממשלה צריכה להוציא יותר כסף ולתת לכל בן אדם כדי לשרוד את התקופה הזאת. הם צריכים להיות חופשיים עם הכסף כמו בכל העולם. יש לי אחות תאומה שגרה בניו יורק, יש לה גם מסעדה. היא יושבת בבית ומקבלת כל חודש מהממשלה 6,000 דולר. אז למה לא לעשות זאת כאן בארץ כשיש לנו רק תשעה מיליון אנשים? שייתנו חמצן לאנשים. עברתי את כל המלחמות, עברתי את המשברים. עברתי משבר, הכי גדול בחיים, עם המפעל - שנאלצתי לסגור ב־2009. לקח לי עשר שנים לעמוד שוב על הרגליים עם כבוד. לא לקחנו תיק וברחנו כמו אנשים אחרים, כי תמיד אמרתי שבאתי לכאן עם כל הלב ועם כל הנשמה. לא באתי רק לעשות עלייה, לעשות כסף ולברוח. אני מאוד מקווה שכולם יעזרו בימים אלה לכולם. אבל היום בן אדם אחד פוחד מבן אדם שני". 

עלתה המחשבה לסגור את המסעדות? 
"הבעלים של שני המקומות, בתל אביב ובהרצליה, הם אנשים מאוד נחמדים. אם הם לא יבואו לקראתנו מבחינת השכירות, נצטרך לסגור. אותו דבר העירייה, זה גלגל. בן אדם צריך לעזור לבן אדם. כל מסעדה, קטנה או גדולה, יש לה אותו סיפור. אני חיה בשביל היום, לא יודעת מה יהיה מחר. לפני כמה ימים למשל שמענו שאולי וירוס קורונה נמצא בכלל באוויר. אז מה, גם אותם 30 אנשים שיכולים לשבת בחוץ לא ישבו עכשיו? זה מצב בלתי אפשרי". 

יש בך כעס על ההגבלות החדשות? 
"אני חושבת שיותר אנשים יכולים לשבת בתוך המסעדה. במסעדות שלנו אנחנו שמים לב לכל פרט קטן. זה מתחיל מרוחץ הכלים, השפים, הניקיון. אני היום יותר פוחדת ללכת לסופר. הולכת כבר למכולת. אם אנשים לא פוחדים ללכת לסופר, למה הם פוחדים ללכת למסעדה? אנחנו מודדים חום, מושיבים במרחק שניים־ארבעה מטרים. כל הכיסאות אצלנו מבריקים, גם כל השולחנות. הכוסות מבריקות. יש לנו מכונות להדחת כלים עם מים רותחים. אנחנו שמים לב לכל דבר עד הסוף. אם אנשים לא רוצים לקחת את התפריט ביד, עשינו ברקוד שמאפשר לסרוק את התפריט לטלפון. עשינו הכל אבל אנשים פוחדים, וזה מתחיל מהטלוויזיה. את מדליקה את הטלוויזיה וזה כאילו סוף העולם, ואילו במציאות זה לא סוף העולם. זה המסר שכל המסעדות מנסות להעביר, לא לממשלה, אלא לקהל הלקוחות: 'תבואו, זה לא סוף העולם'".