להלן עצת חינם לבעלי מכוני הכושר ובריכות השחייה: אל תפגינו, אל תתראיינו, אל תעלו לבלפור ואל תציקו לשר האוצר. תלכו ותתפקדו לליכוד. לא לבד. קחו איתכם את הקליינטים. את אלפי ועשרות אלפי מכורי הכושר למיניהם. וגם את כל אלה שלא יכולים לפתוח את היום בלי שחייה מרעננת. ברגע שתחצו את רף רבבת המתפקדים, תוכלו לפתוח את המכונים והבריכות בלב שקט, גם אם תהיה כאן מגיפת דבר שחור מעורב בחולירע. מיקי זוהר ייזכר פתאום שדעתו המקורית (כפי שהכריז עליה בשבוע שעבר) היא שצריך לפתוח את מכוני הכושר - והכל יבוא על מקומו בשלום.
ככה זה עובד כאן. המשפחה השתלטה על המפלגה, שהשתלטה על המדינה. כשמיקי זוהר מכריז בגאווה בטלוויזיה שהמוטו שלו בחיים זה "כוח, כבוד וכסף", כולנו צריכים להבין את הפרינציפ. הוא כבר ימצא סיבות מצוינות למה צריך לפתוח תכף ומיד את כל מכוני הכושר וגם את בריכות השחייה. בעצם, נדמה לי שאני טועה. הוא כבר לא צריך למצוא סיבות טובות. הבושה מתה מזמן. אפשר לפתוח ולסגור כמה שרוצים, מה שרוצים, מתי שרוצים, בלי שום סיבה. מהמקפצה. העיקר שתתפקדו, חבר'ה. אחר כך יהיה בסדר.
אני לא יודע אם מוצדק לפתוח את מכוני הכושר. יש דעות לכאן ולכאן (דווקא נדב איל שכנע אותי שמכוני הכושר מסוכנים). אני כן יודע שהכנסת צריכה לפקח על הממשלה. זה תפקידה. ועדת הקורונה, בראשותה של ח"כ יפעת שאשא ביטון, עשתה אתמול את תפקידה: פיקוח פרלמנטרי. אפשר לחלוק על התוצאה, אי אפשר להתווכח על התפקיד. כשבא יו"ר הקואליציה ובאלגנטיות אופיינית מפטר מול המצלמות את יו"ר הוועדה, רק כי תוצאת ההצבעה לא מצאה חן בעיניו או בעיני שולחיו - זאת בריונות. ישראל 2020 היא ג'ונגל, שבו רק הבריונות קובעת.
פעם היה כאן אחרת. לא כל כך מזמן. אנשים קיבלו החלטות ענייניות. נבחרי ציבור פעלו בדרך ראויה. גדעון סער צייץ אתמול את זה: "ללא קשר לתוכן ההחלטות שקיבלה היום ועדת הקורונה: 1. הכנסת אינה חותמת גומי של הממשלה. 2. נכון יותר לשכנע את ועדות הכנסת באמצעות מסד נתונים ולא באמצעות איומים ולחצים. 3. הדחת יו"ר הוועדה אינה הדבר הנכון לעשות". אלמנטרי.
הוויכוח עצמו מעניין. אם היה במשרד הבריאות מסד נתונים מקצועי ראוי לשמו, אפשר היה לגבש דעה אמיתית. אבל במשרד הבריאות רק הברדק ראוי לשמו. עכשיו כבר ברור שישראל שקועה עמוק בתוך מחדל קורונה מהדהד, שנגרם בגלל האופי הישראלי הידוע של "לרוץ לספר לחבר'ה" ולנוח על זרי הדפנה.
במבחן הראשון יצאנו לא רע, אבל מאותו רגע לא נקפנו אצבע. לא מערך איסוף נתונים, לא מערך סגירת מעגלים, לא מלוניות, לא קטיעת שרשראות הדבקה, לא ניהול מקצועי ושקט, לא הסברה ראויה לשמה, לא מדיניות מסודרת. עמוס ידלין הסביר את זה אתמול מצוין: אחרי הקרב לא היה תחקיר. ביבי אמר "תעשו חיים" ותם הטקס. העובדה שבאיחור כבד והרה אסון החליטו ראש הממשלה ושר הבריאות סוף סוף למנות פרויקטור קורונה, אבל לא היו מסוגלים לבצע את זה כי לא הסכימו להעניק לו סמכויות מתאימות, מספיקה כדי לעלות עם לפידים על הבסטיליה. אבל תנוחו, זה לא יקרה. אין כאן בסטיליה, והלפיד היחיד שאני מכיר הוא דווקא יהודי מנומס. אנחנו נקטר ונמשיך הלאה.
בואו נתעכב על זה רגע: למה הוא לא מסוגל למנות פרויקטור עוצמתי למשבר הקורונה, שידווח רק לו? כן, אני מדבר על ראש הממשלה. כי כפי שכבר נכתב כאן מאה פעמים, אצל בנימין נתניהו, בכל דילמה בין האינטרס של המדינה לאינטרס העצמי שלו ושל המשפחה, השני גובר. זה המצב. כל ילד יודע שאם אדם מנוסה, קר רוח, עם רקורד ניהולי ויכולת תפקוד תחת לחץ יקבל את הפרויקט הזה ואת הכוח לבצע מה שצריך ויקדיש רק לזה 24 שעות ביממה, סביב השעון, אפשר יהיה להדביר את המשבר. מישהו כמו האלוף רוני נומה, רב אלוף גדי איזנקוט, רס"ן נפתלי בנט, אלוף יאיר גולן ואפשר להגיע לעוד הרבה שמות כאלה. אבל אף אחד בבלפור לא חולם לתת למישהו את הכבוד הזה. הוא עוד עלול להתמודד אחר כך נגד ביבי! לא יעלה על הדעת. ואנחנו? נשאר רק להתפוצץ.
מסעדן בשם אבי חיימוב עלה אתמול לכותרות אחרי הסצנה קורעת הלב מול פקחי העירייה התל אביבים נטולי הלב. אחרי הסרטון ששרף את הרשת הגיע תורו של חיימוב עצמו, ששרף את האולפנים. אגב, עקרונית הוא צודק. הייתי משלם הרבה כדי לאפשר ניתוח השתלת לב לרון חולדאי. מדובר בראש עיר מצוין ובמנהיג ראוי ביותר, שמתנהל בעולמנו רק על פי רציונל ומוח, בלי טיפת רגש. אגב, זה מתכון לניהול טוב. אבל לא הכל בחיים זה ניהול. לפעמים יש מקום לקצת רגש. לו הייתי חולדאי, הבוקר הייתי מוציא הוראה כזאת: פקחי העיריה היקרים, מרגע זה ועד הודעה חדשה, אין יותר דוחות למסעדנים או בעלי עסקים בתחומי תל אביב־יפו. נקודה, סוף. נחזור להציק להם אחרי הקורונה. תודה.
אבל, ויש כאן גם אבל לא קטן: מרגע שצץ הסרטון המבוים להפליא של חיימוב ברשת ועד ההפגנה המאורגנת של השולמנים למענו, כולל הסעה ושלטים מודפסים, חלף פרק זמן קצר מדי. גם הטקסטים שלו, שניתנו ברהיטות מרשימה בראיונות התקשורתיים, היו אחידים: מי אשם במצב? לא הממשלה, רק העירייה. זה הכל עיריית תל אביב ומדינת תל אביב. חולדאי הוא הרוצח הגדול של עסקים במדינת ישראל.
הלו, רגע אחד. אם זה היה נכון, תל אביב הייתה עיר כבויה וסגורה, נטולת עסקים, בתי קפה, פאבים ומסעדות, נכון? אז ההפך הוא הנכון. לו הייתי קונספירטור, הייתי מאמין שיש כאן ניסיון של מישהו, ששתול איפשהו, להסיט את הזעם הציבורי מירושלים לתל אביב. אבל אני לא קונספירטור, אז זה לא יעלה על הדעת. בינתיים, בכל מקרה ובלי קשר לשום דבר, הגיע הזמן להודיע שאין יותר דוחות פקחים על שטויות, רק על מסיכות. תודה.