רחובות זועמים: ההפגנות נגד הממשלה חוצות מגזרים. עצמאים, מובטלים, חרדים, עובדות סוציאליות ושוחרי שלטון החוק. כל אחד זועק מהמקום שבוער לו. אפשר לומר שיש הרבה נקודות כואבות בחברה הישראלית. האם המחאה הנרחבת תוביל למהפך שלטוני, לפרישתו של נתניהו ולהקמתה של ממשלה חליפית אחרת? מוקדם לומר.
הזעם משקף מיאוס גובר והולך מהמערכת הפוליטית, שמעולם לא נדרשה למסור דין וחשבון על בסיס יומיומי. אזרחים רבים נטו לחשוב שהם יכולים להתנתק מהפוליטיקה בין מערכת בחירות אחת לאחרת. בוחרים ושוכחים עד הפעם הבאה. מערכת היחסים הלא מחייבת התאימה לפוליטיקאים. כך הם הצליחו לשמר את תומכיהם מנותקים ולטשטש את הקשר הישיר בין מעשיו ומחדליו של השלטון לבין החיים עצמם. עד לא מכבר, סקרי דעת קהל הצביעו על כך שרוב האזרחים מרוצים ממצבם והציגו את ישראל כמקום שטוב לחיות בו. הגיע משבר הקורונה והסיר את המסיכה מעל המציאות המדומה. סדרי העדיפויות נחשפו: הקמתה של ממשלה מנופחת במסווה של טיפול במשבר הקורונה, הסדרי מס, הטבות למיוחסים והמון סממני שרד מיותרים. להוותנו התברר שחליפת הכבוד ריקה מאדם.
נתניהו כבר סימן את האשמים: אזרחים לא צייתנים, חברי כנסת סוררים (עוד נגיע למופע האימים של מיקי זוהר) וכמובן שותפים פוליטיים שאי אפשר לסמוך עליהם. התדרוכים וחילופי ההאשמות, האנונימיים כביכול, בין שני ראשי הממשלה, החליפי והמקורי, סביב השאלה מי צריך לנהל את המשבר מזכירים קרקס יותר מאשר חמ”ל הנאבק בנגיף המתפשט. ממשלת החירום מנהלת סדר יום של קמפיין פוליטי ערב בחירות. מחל נגד כח”ל ולהפך. על קבינט פיוס לאיחוי הקרעים בחברה הישראלית אין מה לדבר. הוא לא קם ולא יקום. פיוס לא יצמח במקום שבו אין אמון מינימלי. לו לפחות היו מטפלים בקורונה, דיינו. יוק. הם לא מסוגלים ולכן מאיימים בסגר גורף בשיטת הפרד ומשול.
במה עסוק קבינט הקורונה? באין שקיפות, קשה לדעת. אבל די במה שמתפרסם כדי לקבל תמונה על המתרחש מאחורי הקלעים. השבוע נערך דיון שבסופו החליטו השרים, ובכן, לא להחליט. גם המאבק על מינוי פרויקטור שינהל את האירוע לא הוכרע. בישיבה אחרת, שנמשכה שעות, החליטה הממשלה לסגור בריכות שחייה וחדרי כושר. ועדת הקורונה בכנסת הפכה את ההחלטה על פיה. שתי ההחלטות לוקות באותם כשלים: כניעה ללחצים, היעדר נתונים והסתמכות על תחושות בטן. אזרחי ישראל קיבלו בקפסולה את תמצית המחדל. מופע האיומים של יו"ר הקואליציה הכוחני, מיקי זוהר, העצים את האפקט של האירוע. בסגנון היאֶה לאדם המחזיק בתיאוריית שלוש “הכ”פים” (כוח; כבוד; כסף) זוהר הוכיח שהוא יודע גם לתת “כאפה” כשצריך. הוא אומנם לא מימש את האיום ולא הדיח את יפעת שאשא־ביטון, אך הודיע כי ירוקן מתוכן את הוועדה שבראשה היא עומדת. בכך נרשמה עוד נקודת שפל בתהליך הפיכת הכנסת לקבלן ביצוע של הממשלה.
לגופו של עניין, הרזולוציה שבה נדונה שאלת חדרי הכושר ובריכות השחייה לא אמורה להתקיים בגוף המתווה מדיניות. על הממשלה היה לייצר מדד קורונה המציג רמת חירום כמו בכוננות להוריקן. היה עליה להאציל סמכויות לרשויות מקומיות ולקופות חולים ולהתמקד במענה מערכתי לנפגעי המגיפה. בכוחה היה לנצל את המצב ולתקן עיוותים מבניים, להעניק דמי אבטלה לעצמאים המשלמים כחוק ביטוח לאומי, להסדיר פנסיה חובה, לתכנן את שוק התעסוקה העתידי ולהתאים את מערכת הבריאות לאתגרי הרפואה המודרנית בלי לזנוח את מערכת החינוך. כל זה לא קרה.
אז הנה המסקנה: במשך שנים, בכל משבר לאומי, הרבה מאוד ישראלים טובים נרתמו ונכנסו מתחת לאלונקה. אירוע הקורונה גרם להם להציץ ולבדוק מי מתרווח שם למעלה על האלונקה רק כדי לגלות שמנצלים אותם בציניות מחושבת. את הלקח הזה עליהם לזכור ביום שהפוליטיקאים ישובו ויבקשו את אמונם בקלפי.