זה התחיל באמצע האביב של שנת 1947. סוף ימי קטיף התפוזים. באביב הבא כבר לא יעבדו פועלים ערבים בפרדסי השרון ובנמל יפו. הם יהיו עסוקים בהרג יהודים או בבריחה מבוהלת. הבריטים הודיעו שבכוונתם לעזוב. תחילה איש לא האמין להם, אבל כששר החוץ שלהם בווין פנה לאו"ם וביקש שידונו בעניין ויקבלו החלטה מה יהיה כאן אחרי שיעזבו — הבינו שזה כנראה רציני. הנהגת היישוב התחילה להתארגן למלחמה בערבים שתפרוץ אחרי שהבריטים יצאו. אבל לוחמי חירות ישראל לא האמינו. בדיוק בעניין הזה כינס גרא את ה"מרכז".
אחרי שהאנגלים רצחו את "יאיר" לא היה מפקד אחד ללח"י. היתה מפקדה ובה שלושה, אבל כמעט תמיד היה אחד מהם בבית הסוהר, ואז היו מצרפים את מפקד מחלקת הפעולות כדי שלא כל ויכוח ייגמר בתיקו. באביב 47' היה התור של מיכאל לשבת בכלא, ועוד בגלות אפריקה. הוא אמנם הצליח לברוח מאריתריאה אבל נעצר בג'יבוטי הצרפתית.
מיכאל יחמיץ כמעט את כל הפרק האחרון. הוא יגיע כמה ימים אחרי קום המדינה, ממש לפני מסדר הסיום, ולא יפסיד את ברנדוט. אבל בינתיים, באביב ההוא של 47', לא היה קשר רציף איתו. גרא, שברח מלטרון ב־43', ריכז עכשיו את רוב הסמכויות. גם אלדד ברח מהכלא לפני שנה, לא ממש ברח אלא הוברח, נחטף מידי המשמר הבריטי, סיפור דרמטי, אבל לא לעכשיו. אלדד היה האידיאולוג. הוא כתב את עיתוני המחתרת, את הכרוזים שהודבקו על הקירות, את שידורי הרדיו והדריך בקורסים. אלדד וגרא צירפו לדיונים את מזל, שהיה אז מפקד "החטיבה הלוחמת". הוא לא נאסר אף פעם. כך זכה בשמו.
גרא היה הראשון שהגיע לדירת המסתור. חייכן, גבה קומה וכבד איברים, באמצע שנות השלושים לחייו. את הבלונד־הג'ינג'י שלו צבע אחרי הבריחה בשחור. הוא אהב לאכול וידע ליהנות גם מכוסית קוניאק וממקטרת ריחנית. הגרגרנות ניכרה במראהו, אך יותר משהיה שמן, היה מסורבל, הליכתו היתה מהוססת ולא יציבה, ותמיד נראה כאילו הוא מתלבט איזו מידיו להניף כדי ללוות את צעדו. גם ביום ההוא, בחמסין הראשון של האביב, לבש חליפה בהירה ומגבעת. ספק כדי לשוות למראהו חזות מכובדת, ספק כדי להסתיר את האקדח שנשא בחגורתו, בצל כרסו המשתפלת. בניגוד לתנועותיו ההססניות הייתה מחשבתו בהירה וחדה, שקולה וחקרנית, כמו היה מצויד בזרקור הסורק בלא הרף את כל זירת השיחה ומאיר כל פינה אפלה בוויכוח המתעורר: מעלה נימוקים שיטתיים מתורות מדיניות של הוגי דעות חשובים ומביא ציטוטים עדכניים של פוליטיקאים מקומיים, מדינאים ומנהיגים שדבריהם נחרטו בהיסטוריה הרחוקה והקרובה, כמו גם דברי ניבול פה ססגוניים בשלל שפות. הוא היה המוח המדיני של המחתרת, ואחרי שמיכאל נאסר והוגלה, היה גרא גם הציר המרכזי במפקדה. אשתו, גם היא במחתרת, החלה זה עתה את שנת מאסרה הרביעית בכלא בבית לחם.
הבניין שכן ברחוב שקט. כמו רוב הדירות שהמחתרת בחרה לפעול מהן — היתה לבניין כניסה נוספת מהחצר האחורית. גרא בחן את תיבות הדואר החבוטות במבואה. רובן לא סומנו בשמות, דלתות התיבות היו מעוקמות ולא נסגרו היטב. אחת מהן התקשטה במדבקה שמישהו עיטר בשוליים שחורים: רובינזון. הוא פתח את התיבה וראה בה מעטפה בודדת עם בול רוסי. המכתב היה מיועד לנחמה שלאסבערג אצל רובינזון. סימן שהשטח נקי. גבר ירד במדרגות והאט את צעדיו כשחלף לידו.
"אין כאן משפחת פיינשטיין?" שאל אותו גרא.
"לא מכיר, אני לא גר פה", אמר הגבר והלך. גרא שקל אם לבטל את הפגישה והחליט שאין בכך צורך. הגבר לא נראה לו חשוד. לא ש"י ובטח לא בלש בריטי. הוא הותיר את המכתב בתיבה כאישור גם לבאים אחריו, ירד שש מדרגות לקומת המרתף, כי למחתרת תמיד יורדים, ושלה מכיסו מפתח.
נכנס, העלה אור ונעל אחריו. ריח הטחב האפור הכה באפו כמו תמיד. זה ריח המחתרת. החדר היה ארוך וצר, ומכיוון שפעם היה בו בית מלאכה לתיקון אופניים, היתה רצפת הבטון מוכתמת בשמן ישן. בפינתו הרחוקה היו כיור וברז ושולחן מטבח מתקלף ועליו פתיליית בישול. סיר ומחבת היו תלויים על מסמרים שננעצו בקיר. ליד הקיר היו ארון בגדים קטן ומיטת ברזל ועליה מזרן שהקש ביצבץ ממנו, מכוסה שמיכת צמר ששירתה פעם באיזשהו צבא. שולחן קטן ניצב במרכז ועליו הפריט המפואר בחדר, מכונת כתיבה גדולה וחדישה למראה. ספסל צר ושני כיסאות השלימו את התפאורה. זה חדר עלוב שסגולתו העיקרית היתה פתח המילוט שהיה בו: מאחורי הארון הקטן היה פתח שהוביל אל החצר האחורית, שנערמו בה גרוטאות ושברי קרשים. ובשעת הדחק היה אפשר להימלט דרכה לחצר אחורית אחרת, ברחוב המקביל.
אשנב יחיד ומסורג היה קרוע בקיר ממש מתחת לתקרה. אילו היה ניתן להציץ דרכו החוצה, היה אפשר לראות רק את רגלי ההולכים ברחוב. אבל נייר שחור הודבק על הזכוכית. אולי שריד לימי ההאפלה של המלחמה שעברה, אולי כהכנה למלחמה שתבוא, אולי נגד עינא־בישא של בלשים ומלשינים. נורה חשופה התאמצה להאיר את המרתף. גרא מיהר לפשוט את מקטורנו, תלה אותו בזהירות על מסעד הכיסא וגרר כיסא אל ראש השולחן, שיהיה ברור. מילא לעצמו כוס מי ברז פושרים ושתה בלגימה אחת, ושב ומילא את כוסו. הפעם נזקק לארבע לגימות. הציץ בשעונו, שסיפק לו הסבר לתחושת הרעב שהציקה לו. מתיקו הוציא גיליון מקופל יפה של "משמר" ("המעפילים הפסיקו את שביתת הרעב") ושטח אותו על השולחן. ממכמני אותו תיק הוציא גם חצי כיכר לחם שחור, חפיסת מרגרינה ושקית נייר משומנת עם דג מלוח. ליד הכיור מצא סכין גדולה, פרס פרוסות עבות מן הלחם ומרח אותן במרגרינה. מן השקית דלה בשתי אצבעות את הדג, ניתח אותו לנתחים והניח אותם בזהירות על פרוסות הלחם, ערך אותן על העיתון, מחה בשוליו את אצבעותיו השמנוניות, מקפיד שלא להכתים את מודעות האבל, ספק מתוך כבוד המת, ספק מחמת אמונה תפלה. אז מילא לעצמו עוד כוס מים, אך טרם הספיק ללגום ממנה נשמע קול מפתח נתחב בחור המנעול ומזל נכנס.
רזה ולולבי, גבו זקוף, עיניו כחולות ושערו בהיר ומסורק אחורה. בשנה האחרונה טיפח גם שפם מברשת. נראה כבלש אנגלי יותר מאיש מחתרת. חזותו וקור רוחו הם שסייעו לו לחמוק מחיפושים וממסדרי זיהוי, אבל במחתרת חשבו שזה הכול עניין של מזל. הוא היה אחראי למחלקת הפעולות, ולאחר שמיכאל נאסר והוגלה לאפריקה — עשה כל מה שגרא הטיל עליו. קומתו היתה גבוהה מזו של כל חברי המרכז — ובכל זאת תמיד נשא את עיניו אליהם, מכיר בבכירותם.
בדממה לחץ את ידו של גרא ובתנועה חטופה הציץ בשעונו. "רק עכשיו אחת־עשרה", אמר לו. "חשוב גם לא להקדים". בשעתיים הבאות שב והציץ בשעונו עוד עשר פעמים לפחות. דומה שאינו סומך על דבר — חוץ מהשעון הזה. גרא הושיט לו פתק שדלה מכיסו. מזל עיין בו לאט, ושפתיו נעו בקוראו. "מתי זה הגיע?" שאל.
"בלילה", השיב גרא. "לא היה שווה לצאת בשביל זה שוב בשעות העוצר".
מזל הציץ בשעונו. "צריך להודיע לבחורים עד הערב שלא יצאו. אסור לקחת סיכון. את הגוי הזה נדפוק בפעם אחרת".
גרא הסכים עמו. "רק אל תגיד כלום לאלדד", הזהיר אותו. "הוא שוב יתחיל לצעוק שיש מלשין בשורותינו. מכיוון שהוא ממילא לא יודע על הפעולה הלילה, לא נטריד אותו בדחייה. בכלל, הדוקטור שלנו איש משכיל, אינטליגנטי מאוד ויודע כל כך הרבה דברים שאין לו עוד מקום בראש, והמידע הזה עלול לזלוג החוצה. ככל שידע פחות פרטים — כן ייטב".
מזל הינהן לאט ונעץ את עיניו בכתמי השמן שעל רצפת הבטון. הוא חש אי־נוחות כשמפקדיו היו משמיעים באוזניו עקיצות על חברי מחתרת אחרים ומותחים ביקורת זה על זה. כילד שאינו רוצה לצדד באבא או באמא. ככל שהימים נקפו חש במתח הגואה בין גרא לאלדד. בסדקים הנבקעים, בפערים המתרחבים. כמעט חשש ליפול באחד מהם. כתם שמן אחד על הבטון הזכיר לו את מפת אפריקה. איפה מיכאל כשצריכים אותו.
"יש עוד כמה דקות עד שאלדד יגיע", אמר מזל שנועץ שוב בשעונו. "נחכה לו עם האוכל. אפשר לדבר בינתיים על עכו?"
"אין מה לדבר על עכו", פסק גרא. "סיכמנו הכול".
"אני... לא שלם עם התוכנית", היסס מזל. "אני יודע שכבר סיכמנו הכול עם האצ"ל, הרי זאת פעולה שלהם. אבל הפעולה מסוכנת, היא תבוצע בצהרי היום, הם לא יצליחו לצאת בלי קרב. צריך להביא את זה בחשבון ולהוציא בקבוצה הראשונה, במשאית הראשונה, רק את מי שחייב להיות בחוץ ואסור שייפגע. אין לדעת אם הקבוצה השנייה תצליח לצאת בכלל".
גרא לא התקשה לפענח את מזל. "מי לא מוצא חן בעיניך בקבוצה הראשונה?"
"זה לא שלא מוצא חן", אמר מזל. "מבחינת הוותק בטח מגיע לשאול לצאת. קיבל מאסר עולם ויושב כבר ארבע שנים. אבל אתה יודע כמוני מה כותבים לנו מבפנים. שהוא... אאא... עצבני בזמן האחרון".
"עצבני או משהו אחר?", שאל גרא. "גם אני הייתי עצבני לפני הבריחה".
מזל פשט את כפות ידיו, פניהן כלפי מעלה, והניחן על השולחן, משני צדי מכונת הכתיבה, בצירוף מכמיר לב של גילוי לב ואוזלת יד. "אין לנו תפקיד בשבילו", אמר. "הוא ירצה להיות אחראי, ואני לא סומך עליו".
"ואם יצליח לצאת במשאית השנייה, מה תעשה בו?" שאל גרא.
"עזוב", ענה מזל. "החבר'ה בפנים אומרים שהוא כבר לגמרי קומוניסט".
"ממתי זה מפריע לנו?", קולו של גרא ירד בחצי טון. "דווקא עכשיו אנחנו צריכים כאלה. נשלח אותו לאירופה".
"אירופה זה בסדר", מיהר מזל להסכים. "רק שלא יסתובב פה בין האנשים ויתסיס אותם".
הדלת נפתחה בתנופה. אלדד נכנס.
מזל הציץ בשעון. גרא קם לנעול את הדלת. "לא נעלת", נזף במזל.
"העצים והשבבים" ראה אור בהוצאת כנרת, זמורה