אומרים שאת האוכל הטעים ביותר מוצאים בסמטאות הכי מטונפות. אלה שלא עברה בהם משאית אשפה כבר שבועות, או שדווקא עברה אבל הפילה על הדרך חלק מתוכנן של שקיות מלאות זבל שלא נסגרו היטב. הרחובות הצרים והמלוכלכים הם בדרך כלל גם בעלי טמפרטורה גבוהה מהרגיל ואחוזי לחות שונים מאלה שמרגישים ברחובות הראשיים. אני מניחה שזה עניין של זווית הרוח או איזה הסבר של ארכיטקטורה עירונית, או שזהו עסק פסיכולוגי לחשוב שבמקומות צפופים וקצת יותר מלוכלכים גם חם ולח יותר.
אירוני שדווקא במקומות האלה, ברגעים שבהם עובר אורח מרגיש מטונף ומזיע, משהו בבלוטות הטעם שלו מתחיל להתחדד. מאכלי הרחוב הטעימים בסמטאות הצרות הם בדרך כלל על ספקטרום הפלאפל והשווארמה. מדי פעם מבליחה איזו חומוסייה עם שלט דהוי או כזה שנפלה ממנו אות. בפנים יעמוד אדם שיזהה שאתה לא תושב המקום ויתהה מי שלח אותך.
לעתים שם הרחוב יסתתר בפינה הכי לא צפויה ומספר הבניין לא יופיע בחזיתו. ספק אם הזר שמכתת רגליו על פי הסברים של מקומי, יבין בדקות הראשונות אם הגיע למקום הנכון או לא.
יש משהו מאחד באוכל רחוב, בחומוסייה בפרט ובכל מה ששמים בפיתה בכלל. כולם אוכלים פיתה, לכולם נוזלת הטחינה וכולם בסופו של דבר אוהבים לנגב את החומוס שלהם, גם אם הם לא חובבים גרגירים או חמוצים בצד. אין מעמדות, אין דעות פוליטיות, אין מגדר, אין דת - יש רק אוכל שאולי בעיני מתבונן זר הוא לא טעים, אבל הוא רגשי, משביע, מקרקע ומרגיע.
תמיד כשמדברים על מאכלי רחוב מתארים אותם במילים גדולות: אלוהי, פנטסטי, אדיר. חומוס מצליח להוציא מהאנשים הרציניים ביותר רגשות שלא חשבתי שאי־פעם אצליח לראות. גם פיתה עם פלאפל. אלוהים נמצא בניגוב. פעם סיפר לי מישהו מאוד מוכר שהממון נמצא בכיסו, שאת כל פגישות העסקים הכי חשובות שלו הוא עושה בחומוסייה או בפלאפלייה. זו הדרך שלו לראות את הפרצוף האמיתי של השותפים העתידיים שלו, הדרך שלו לראות אם יש או אין ביניהם חיבור אנושי בסיסי.
לפני שבוע השכן מהעמוד משמאלי ואני נסענו לצפון לצורך הכנת כתבה. בדרכנו לנצרת ביום הצילומים השני שאלנו כמה מחברינו חובבי הקולינריה היכן הם ממליצים לנו לעצור לארוחת צהריים. המלצות לא חסרו, משום שנצרת היא עיר שקולינריה יש בה כמעט בכל פינה.
אבל אחרי שראיינו את אחד מתושבי העיר, סיפרנו לו על תוכניותינו לארוחת צהריים. הוא ביטל אותם בהינף יד והמליץ לנו על חומוסייה של מקומיים. "הכי טובה שיש", המליץ. לא היססנו. בשנה שעברה, כשעוד לא הייתה מגיפה והיו שפע של רעיונות אזוטריים לעסוק בהם, יצאנו למסע חוצה ישראל בעקבות החומוס. איכשהו מפאת קוצר הזמן לא עצרנו בנצרת.
36 מעלות בצל ואולי 70% לחות. אנחנו צועדים ברחוב הראשי של העיר ומחפשים במפות של גוגל את הרחוב הספציפי שכיוונו אותנו אליו. הקליטה הסלולרית המקרטעת גרמה לנו להבין שגם ב־2020 אין על מי לסמוך אלא על המפות הישנות של החברה להגנת הטבע.
ברחוב קטן וצדדי עם מדרכות שבורות מצאנו את המיקרוקוסמוס, את נקודת המפגש בין מלחמה להפסקת אש, את רבע השעה של שלווה בין הדאגות הקיומיות של איך סוגרים את החודש ואיפה רוכשים מסיכות לחידוש המלאי.
היה שם שוטר, זוג, פועל ובחור צעיר שהבריז מבית הספר. כולם אבודים עם המסיכות המוזרות האלה על הסנטר, מחפשים נחמה. לא ציפו לנו. האמת היא שהופתעו מנוכחותנו, שני תל אביבים שגילו אוצר. לא תמיד אוהבים את מגלי האוצרות במקומות האלה. יש משהו שמפר את האיזון השקט, הטבעי וההרמוני של המקומות הקטנים, שמלכתחילה לא נועדו לכך שיגלו אותם. התיישבתי בחרדת קודש ליד השולחן ולו כדי לא להפריע לסועדים הספורים שהיו במקום. היה שקט כמו בבית דת לא שלך, שבו אתה יוצא מגדרך כדי לכבד את המאמינים שחלילה לא תעליב מישהו.
התפריט מיותר. ברור שחומוס. הייתי סקרנית כמו בדייט ראשון, הבנתי שיש מצב שארצה להמשיך לדייט שני או שלישי, אבל המציאות מנצחת תמיד. ידעתי שאתייק את המקום בזיכרון, ועד שאזכה לשוב לשם אתן למישהו המלצה חשאית.
בימים של חום, לחות והתלהטות שאינה קשורה למזג האוויר, דעו שתמיד עדיף לרדת על פיתה עמוסה בכל טוב במקום לריב על שטויות ברשת או לצאת מדעתכם ממחדל הטיפול בקורונה. רק לפני שאתם נותנים ביס באוכל הרחוב, אל תשכחו את האלכוג'ל.