הבוקר יגיעו עורכי הדין עמית חדד ויוסי שגב לאולמה של השופטת רבקה פרידמן פלדמן בבית המשפט המחוזי בירושלים. הנאשם הראשי לא יהיה שם, אבל אוזנו תהיה כרויה למתרחש. התובעת, עו"ד ליאת בן ארי, תגיע עם מאבטחיה. לכאורה, מדובר בדיון טכני. במציאות, הדיון הזה הרבה יותר דרמטי ומהותי: הוא יקבע את לוח הזמנים. תארו לעצמכם שהחבר אמיר אוחנה היה שר המשפטים עכשיו. רוב הסיכויים שהקורונה הייתה משביתה את בתי המשפט. אבל הוא לא. נזקו של אוחנה נגרם כעת במשרד אחר, ונשיאת ההרכב במשפט נתניהו, השופטת פרידמן פלדמן, תבקש מעורכי הדין "להוציא יומנים".
היא תצטרך להכריע בשתי שאלות מהותיות: מתי יתחיל שלב ההוכחות במשפט נתניהו (ומוזס והאלוביצ'ים), ובאיזה קצב הוא יתקיים. עו"ד שגב יבקש זמן ללמוד את התיק. הוא יקבל זמן. השאלה היא, כמה זמן. הרי כשיגמור ללמוד את התיק, רוב הסיכויים שילך בדרך כל בשר, כלומר לקבר האחים ההמוני של פרקליטי נתניהו לדורותיהם. ההערכה היא שהשופטת לא תניח לנתניהו להמשיך את הקרקס הזה. ההוכחות יחלו בחודשים הקרובים. ואז, תצטרך להתקבל החלטה באיזה קצב יתנהל המשפט. הוא יכול להתנהל בעצלתיים, פעמיים בחודש, או בזריזות, פעם בשבוע, או במהירות, שלוש־ארבע פעמים בשבוע. מכיוון שמדובר בראש ממשלה, ההערכה היא שהמשפט יתנהל בזריזות מהירה. בנימין נתניהו יפגוש מחר את לוח הזמנים החדש שלו, לוח זמנים שלא הוא קבע ולא הוא שולט בו. אפילו לא אמיר אוחנה.
בינתיים, הטרלול נמשך. השר לביטחון הפנים שיגר ביום שישי בצהריים מכתב תקיף ליועץ המשפטי לממשלה, שבו הוא קבע לגבי מנדלבליט - "יצאת לקרב לחיים או למוות" נגד נתניהו. קצפו של אוחנה יוצא על כי היועמ"ש לא מגיב בפעולה כלשהי למכתבו הקודם. בעיקרון, אוחנה מקונן על חוסר הטיפול באיומים הנמשכים על ראש הממשלה ומשפחתו. במכתבו אין אף מילה רלוונטית. הוא יודע את זה. מנדלבליט יודע את זה. אבל המכתב חייב להיכתב, אז הוא נכתב.
בשבועיים החולפים שמר אוחנה על שתיקה מתמשכת מוזרה. יחסית, כמובן. התקפות האמוק שלו על שומרי הסף התמעטו. גידופיו כלפי מוסדות אכיפת החוק התעמעמו. הדברים הגיעו עד כדי כך שאחד משופריו של נתניהו, הכותב בחינמון המשפחתי, כתב ביום שישי ש"סר חינו של אוחנה בבלפור". כמה שעות אחר־כך נחת המכתב המגוחך של אוחנה בלשכת היועמ"ש. כלומר לא בדיוק בלשכת היועמ"ש, אלא בתקשורת. מנדלבליט שמע על המכתב מהטוויטר והפייסבוק.
לו היה אוחנה בודק, היה מגלה שהמשטרה לא צריכה שום אישור מהיועץ כדי לפתוח בחקירת איומים על ראש הממשלה או הסתה נגדו. שאין לפוליטיקאי שום סמכות להורות שום דבר לגורמי אכיפת החוק. ששירות הביטחון הכללי הוא המופקד על ההגנה של ראש הממשלה ושבנימין נתניהו הוא האישיות הכי מאובטחת ביקום מאז המצאת האקדח. הוא ובני ביתו. אוחנה יודע שהתנהגותו והתנהגות שולחיו היא שגרמה לאיומים חסרי תקדים על התובעת בתיק נתניהו, על היועץ המשפטי לממשלה ועל גורמי אכיפת חוק נוספים. בניגוד לנתניהו, הם חשופים בצריח.
בעוד אוחנה מתלונן על כך שהנחיית פרקליט המדינה מגבילה אכיפה של החוק במקרים של הסתה, הוא בעצמו ממשיך למנוע את אכיפת החוק לאיסור צריכת זנות (לא חותם על התקנות הנדרשות). אז אתם שואלים למה האיש הזה, אינטליגנטי ונבון, עושה את כל הדברים האוויליים הללו? התשובה פשוטה: כי הוא מוכרח. המעון בבלפור לא ישכח ולא יסלח. אתה יכול לשרת אותם שנות דור, לשכב על כל הגדרות, לחצות את כל הגבולות ולהגחיך את עצמך עד מוות, הם תמיד ידרשו עוד. אוחנה שתק שבוע־שבועיים וכבר חטף בין העיניים. אז הוא התעורר, חגר את קולר התקיפה והסתער.
זה עובד ככה: הקורבן הנוכחי של משפחת נתניהו הוא ראש אגף התקציבים באוצר, שאול מרידור. ראש הממשלה צייץ נגד מרידור ציוץ חסר תקדים. מיד אחריו הופיע הצייצן־גדפן־בטלן שהסתער בכל הכוח. אני מפשפש בזיכרוני למצוא אירוע דומה שבו ראש ממשלה ובני משפחתו מסתערים על פקיד מדינה שלא בא להם טוב בעיניים בדרך כזו, ולא מוצא.
למה הם עושים את זה? זה פשוט: כי אזל מלאי השעירים לעזאזל בסביבה. עד רגע זה לא נמצאה מטרה ראויה שאפשר להדביק לה את האשמה במשבר הקורונה. על גנץ שום דבר לא ייתפס. בדרך כלל זה רע, לפעמים זה טוב. נפתלי בנט הפסיק להיות פראייר. ליצמן נעלם. אלדשטיין משקל קל. את חזי לוי נתניהו כבר סמירטט עם החזרתו של בר סימן טוב לעמדת ייעוץ. אז הולכים עכשיו על פקידי האוצר. כאילו הם מחליטים משהו. התפקיד שלהם הוא להגיד את דעתם המקצועית. מרידור ממלא את תפקידו. נתניהו יודע את זה מצוין, אבל ההסתה נמשכת.
בינתיים הרחובות גועשים. מחאת הדגלים השחורים מכפילה את עצמה אקספוננציאלית מדי שבת. המונים פוקדים את הצמתים והגשרים ברחבי הארץ, גם במקומות המזוהים עם נתניהו והליכוד. גן צ'ארלס קלור ובלפור המו אתמול אלפי מפגינים. הציבור יוצא לרחובות. הפעם, זה לא רק ציבור מסוים. זה חוצה מגזרים, חוצה מחנות, חוצה לבבות. נתניהו יודע לזהות מה קורה כאן וזה רק יגביר את הבהלה והטירוף בבלפור בשבועות הקרובים. הבחירות הפכו ממפלט למלכודת. אין לאן לברוח. אולי צריך פשוט להירגע ולעשות מה שנכון למדינה, ולא למשפחה? למשל: להעביר את האחריות על הקורונה למשרד הביטחון. למנות פרויקטור רציני שיעבוד תחת הממשלה. להעביר אליו את כל הסמכויות. כולל תקציבים. להתחיל לנהל את האירוע ולהפסיק לקבל החלטות תחת פאניקה וללא מסד נתונים רציני. ומשם כבר נמשיך. תודה.