לפני שנתחיל, פרט טריוויה קצר: בצל הגינה הוא ירק מאכל מסוג שום המורכב משכבות העוטפות זו את זו, והוא אכיל ובעל טעם חריף. הידעתם? מלבד ריח הזוועות שהוא מותיר בפה, מסתבר שלבצל יש תופעת לוואי נוספת שהאנושות הייתה מפספסת לולא אסי בוזגלו, והיא - אהבה עצמית.
לא מאמינים לי? הנה לכם משחק: צפו בפרק של אתמול ונסו למצוא פריים בו אסי בוזגלו לא מתהדר בהישגו יוצא הדופן – אכילת הבצל. "וואו, איזו משימה זו הייתה", "אתה לא תאמין", "אני כמעט מתתי שם", "זה היה בלתי אפשרי ועשיתי את זה", ועוד שלל אמירות שנאמרו ללא הזמנה לעצמו, לאילנה, למצלמה, לחברי השבט, לעצים ולדגיגים באוקיינוס, שהותירו בנו את השאלה המסקרנת - היש אהבה גדולה יותר בעולם מזו של אסי לעצמו?
מבלי ששמנו לב, שוב הגיע הרגע הבלתי נסבל בו שורד מגיע להילחם מול אילנה על מסר מהבית עבור אחד מחבריו בשבט. הפעם, אסי נלחם על מסר עבור בני (שהוא כזכור המטרה העיקרית שלו על מנת לצבור יתרון מול הג'רביז) ולשם כך, כפי שהבנתם –התבקש לאכול בצל. זה הכל. זה לא מנע ממנו לבכות ולהתייפח כאילו חגית, אשתו של בני, הגיעה עם סירה לאי והוא נאלץ להטביע אותה. וואו, כמה יגון, כמה דרמה, מישהו פה נדבק בכישורי המשחק הקלוקלים של ישראל ואלינה.
אבל אסי, כמו אסי, לא מפסיק לעבוד – והוא לא ילכלך את שיניו הצחורות מבלי שזה ישתלם לו, לכן בטרם יסיים את המשימה, הוא דורש/משביע/מכריח את חגית המסכנה להבטיח שתמליץ לבני להצטרף לאסי ובתמורה – הוא יסיים את הבצל הארור ויזכה עבורו בפרס. בלית ברירה, חגית מסכימה ואף על פי שבחוכמתה ציינה בפני בני כי אסי סירב להמשיך במשימה עד שתבטיח שתמליץ לבני על המעבר (וכי זה ההסבר היחיד להמלצה זו), בני העדיף להתעלם מהפרט הזה, בטענה שההמלצות מחגית תמיד מתבררות כנכונות (אכן סיבה טובה לביצוע מהלכים ב"הישרדות") ומאין ספור רגעים של זלזול והקנטות מאסי, ישראל והשות' לאורך המשחק – והחליט, במהלך "בני ברוכימי" קלאסי לנטוש את הג'רביז ולהצטרף לברית הנגדית. הדבר היחיד שמנחם אותי הוא שלא היו לי ציפיות מבני, אז גם האכזבה היא עדינה יותר. מי ייתן והג'רביז יעלו עליו בזמן, ולא באיחור מביש כמו בתקרית אלה איילון.
במקביל, אילנה מגיעה לקצה גבול היכולת בשהותה בבקתה, ובחוסר שפיות זמני מתעדת את חייה בסגנון "מחוברים" תוך צילום פנים קרוב מדי שמזכיר פייס טיים עם סבתא שלי, ומעבירה את הזמן בציור עשרות מגני דוד על החוף כאילו הייתה במצעד החיים ובגילוף שמה על עץ משל הייתה רשג"דית בצופים. אם יש אלוהים בשמיים, עשה שהיא שוב תביס את בני במשימת הדו קרב – וכך, כל הימים ששהתה עד כה בבקתה לא ירדו לטמיון, ובתקווה רבה – המהלך המביך של בני יאבד כל תכלית, כששוב יגיע למועצה חסר קול וכל.
הסיבות להמשיך לצפות בתוכנית הולכות ופוחתות מפרק לפרק (אע"פ שההדחה של ליטל דחתה את הקץ במעט) אבל הפעם, כמעט הגעתי לקצה – כשהשורדים קיבלו חבילות מהבית. אני בכלל לא מדברת על הפרסומת הלא-סמויה שגרמה לאלינה להוציא משפט כל כך מטופש כמו: "כל פעם שאני רואה את חברת השילוח אני מרגישה בבית", אלא על העובדה שההפקה רואה בנו יצורים בורים שמתרגשים ממחוות אידיוטיות כמו מטפחת ראש או שמלה של האישה (!) שנשלחו לשורדים. מה הם יעשו עם זה? למה זה טוב? מילא היו שולחים מאכל או מכתב, אבל בחייאת – מה אסי יעשה עם השמלה של אשתו? ינגב את הזיעה? אני נשבעת שאסי מקבל מסרים מאשתו במשחק, בתדירות גבוהה יותר מאשר בחיים עצמם.
למען האמת, וברגע די היסטורי – קשה היה שלא לחוש אמפתיה לישראל, שהיה היחיד שלא קיבל מזכרת ממשפחתו (כזכור, הוא לא בקשר עמם מהילדות) והסתפק בכרית של כלבו. זה היה רגע לא נעים, וישראל התמודד עמו בבגרות ובשקט. אני רק שאלה: מדוע לא קיבל מזכרת מבת זוגו – בדומה למזכרת שקיבלה אלה?
ובחזרה למשחק. אם הייתי מעוניינת במניפולציה רגשית זולה, הייתי צופה ב-"בית ספר למוסיקה", ונהנית על הדרך משירים נחמדים. אבל לא, לא בתוכנית הזו בחרתי. בואו נישא תפילה שיום יגיע והפורמט המשונה הזה, בו זמן המסך מתחלק שווה בשווה בין קללות ובין דמעות, יחזור להזכיר, ולו לרגע – את "הישרדות" האמיתית.