שר האוצר ישב אתמול בוועדת הכספים של הכנסת וסיפר שליו"ר הקואליציה יש בן דוד בעל אולם שמחות, וזו כנראה הסיבה שהוא מתנהג כלוביסט בדיונים על המשך ההגבלות על האולמות. "כמו שנהגת בפרשת סוכני הביטוח", הוסיף השר. יו"ר הקואליציה לא נשאר חייב וסיפר, למצלמות, למיקרופונים ולחברי הוועדה, שעכשיו תורו לדבר "על העסקים של אשתו של שר האוצר" ואיך הם קשורים להחלטותיו.

בואו נחזור כמה שנים אחורה. לא 30 שנה. מספיק עשר שנים. שמונה שנים. משהו כזה. אירוע מהסוג הזה היה גורר רעידת אדמה פוליטית, תקשורתית, אולי גם פלילית. היינו מדברים עליו שבועות. היו נפתחות חקירות. היו מתארגנות הפגנות. שני אישים בכירים ביותר מטיחים זה בזה האשמות בדבר שחיתות אישית בישיבה רשמית של ועדת הכספים, און רקורד, מול כולי עלמא, וכולי עלמא לא מתרגש במיוחד. עולם כמנהגו נוהג. איך הגענו למצב הזה? התשובה בפסקה הבאה.

אני מצטט מידיעה שהביא אתמול עמית סגל בחדשות 12. סגל סיפר שהסיכוי לבחירות בנובמבר גובר מאוד בגלל המבוי הסתום בין נתניהו לגנץ באשר לתקציב המדינה. נתניהו דורש להעביר תקציב חד־שנתי, אף שבהסכם הקואליציוני המבוצר שלו עם גנץ הוא התחייב לדו־שנתי. גנץ מתעקש לקיים את ההסכם וללכת לדו־שנתי בלבד.

מיקי זוהר, ישראל כ''ץ (צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת)
מיקי זוהר, ישראל כ''ץ (צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת)

כל אחד מהם, אמר עמית סגל, משוכנע שאם ייכנע, פירוש הדבר לא רק פשרה כואבת, אלא סיום הקריירה הפוליטית שלו. מעכשיו, אני מצטט מילה במילה את סגל, שיש לו כידוע מהלכים בבלפור: "נתניהו משוכנע שאם הוא מאפשר תקציב דו שנתי, הוא מאבד את החלון האחרון שבו הוא יכול ללכת לבחירות בלי לקיים את הסכם הרוטציה". סוף ציטוט.

הדברים נשמעים סבירים, נכון? עוד מהומה פוליטית שגרתית, נכון? הורדת ידיים פוליטית לגיטימית, נכון? אבל זה לא נכון. בנימין נתניהו חתם לפני שבועות ספורים על ההסכם הקואליציוני עם בני גנץ. על הכנת ההסכם הזה טרחו טובי המשפטנים והפוליטיקאים חודשים ארוכים. הרעיון היה לעגן את שבועתו והבטחתו של נתניהו שהוא מתכוון לקיים את הרוטציה בחוק בלתי שביר, בלתי עביר ובלתי חדיר. החוק עבר בכנסת. נתניהו דיבר ואמר בקולו שהוא מתכוון לקיים את ההסכם. הוא אפילו ציין באחת ההזדמנויות שב־22 בנובמבר 2021 הוא יירד מכס ראש הממשלה וגנץ יתיישב עליו. הוא עשה את זה באותו בריטון סמכותי שבו הוא מפזר את שאר הגיגיו מולנו שנות דור. זה היה משכנע, כרגיל.

במעמד העברת החוק נשבע גנץ אמונים לתפקיד ראש הממשלה שאליו ייכנס אוטומטית בנובמבר 2021. מדובר ב"טייס אוטומטי", הסבירו לנו כולם. לא צריך לעשות שום דבר נוסף כדי שזה יקרה. הכל נקבע, סוכם, הוצבע, נחתם ונקבע בחוק הכנסת, שאותו אי אפשר לשנות (אלא ברוב מיוחד).

נתניהו, גנץ ויריב לוין בחתימה על ההסכם לממשלת אחדות (צילום: תקשורת ראש הממשלה)
נתניהו, גנץ ויריב לוין בחתימה על ההסכם לממשלת אחדות (צילום: תקשורת ראש הממשלה)

אז זהו, שזה היה בצחוק. כלאם פאדי. כאן צריך להכניס בעריכה קריצה של ביבי. לא באמת האמנתם לי, נכון? ממה שאמר עמית סגל אתמול עולה שמעולם לא עלה בדעתו של נתניהו לקיים את ההסכם הזה. מה, מה פתאום?? להפך: אם ייווצרו הנסיבות המוזרות, שבמסגרתן תסתמן אפשרות שנתניהו עלול איכשהו לקיים את ההסכם ואת ההבטחה, השבועה והנדר הפומביים, צריך יהיה לשלוח אותו מיד להסתכלות. זו תהיה ההוכחה הסופית שהאיש איבד את זה, שהשתבשה עליו דעתו. זה יהיה ההסכם הראשון שיקיים בימי חייו.

תחשבו על זה רגע: איזו דרמה הייתה כאן. דיונים מרתוניים, עליות וירידות במשא ומתן, חילוקי דעות של הרגע האחרון, עד שהושגה ההסכמה המיוחלת ועם ישראל ניצל מבחירות רביעיות. ואיך כולם נשבעו: אריה דרעי הודיע חגיגית שהוא ערב אישית לקיום הרוטציה. כמוהו גם ליצמן וגפני.

כל בכירי הליכוד הודיעו לאורך כל הדרך, עוד מימיו של "מתווה הנשיא" מנוחתו עדן, שהסכם הרוטציה יקוים במלואו, אין שום סיכוי שאפשר יהיה להפר אותו, רק תנו לביבי עוד חצי שנה, עוד שמונה חודשים, עוד שנה וחצי. מה הוא ביקש בסך הכל? הוא צריך לגמור עוד כמה דברים אחרונים וזהו, הוא מקפל.

עכשיו מתברר שזה היה בצחוק. אין לו שום כוונה, תוכנית או רצון לקיים את ההסכם. הוא משוכנע שאם יעבור תקציב דו־שנתי (גם זה מעוגן בהסכם, אגב), זה יהיה סוף דרכו הפוליטית, כי זה יאלץ אותו לקיים את הרוטציה. שומו שמיים! איך אפשר לעולל לו דבר כזה? איך אפשר להעלות על הדעת שהאיש יצטרך לקיים את מה שהוא חתם עליו לפני חצי שעה? מי האידיוט שהאמין באפשרות הזאת (חוץ מגנץ, כמובן)?

ראש הממשלה בנימין נתניהו בהצהרה להצגת התכנית הכלכלית למשק. הקסם פג? (צילום: תקשורת ראש הממשלה)
ראש הממשלה בנימין נתניהו בהצהרה להצגת התכנית הכלכלית למשק. הקסם פג? (צילום: תקשורת ראש הממשלה)

זה הסיפור כולו. אחרי כל תעלול כזה כולנו מכנים אותו "קוסם", במקום לקרוא לו בשמו: נוכל. את מדינת ישראל מנהיג אדם שנוכלותו־אומנותו. פעם היינו מונים את שקריו, סופרים את פליטיו, נדים בעצב לכיוון נמלטיו וכותבים על הקרח את הבטחותיו. היום אפילו זה כבר מיותר. פרשן טלוויזיה חשוב מספר שיש סיכוי לבחירות כי ראש ממשלת ישראל יידרש לקיים את ההסכם שעליו חתם זה עתה עם שותף קואליציוני טרי, וזה נשמע טבעי. שגרתי. מתבקש.

תזכורת: נתניהו היה זקוק לגנץ כאוויר לנשימה. הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים נזקק ללגיטימציה של כחול לבן כדי להמשיך להנהיג את המדינה תחת אישום פלילי. גם בג"ץ, שדן בעתירות נגד נתניהו, רשם לפניו את ממשלת האחדות הרחבה שהקים. עכשיו, אחרי שגרף את הרווחים, מתכוון נתניהו לברוח עם הסחורה ולא לשלם את המחיר. זה מה שהוא עושה כל חייו. הפוליטיים והאישיים. תשאלו את עורכי הדין.

היו ימים שפוליטיקאים שנחשדו בפלילים התאבדו. נגידים שנידונו למאסר השתחררו ועזבו את הארץ מחמת הבושה. בכירים שנחקרו לא הוציאו את אפם מהבית במשך שנים. הימים האלה חלפו. יו"ר הקואליציה מצהיר שהמוטו שלו בחיים זה "כוח, כבוד וכסף". בכירי הליכוד המנוסים, ותיקים וראויים ביותר, מוגלים למושבות עונשין או לספסלים האחוריים. במקומם מתקבץ עדר של לוחשי הן כנועים, לוחכי פנכה עלובים, משרתים זריזי רגליים נטולי חוט שדרה, שכל תפקידם הוא להדהד את מסר ההסתה היומי מבלפור ולהמשיך לקעקע את מוסדותיה של המדינה הזו. משפחה שחטפה מפלגה, שחטפה מדינה.