היום (על פי התאריך העברי) לפני 80 שנה נדם ליבו הסוער של המנהיג הציוני, המצביא, מייסד התנועה הרויזיוניסטית ובית"ר – זאב ז'בוטינסקי. לאחר עשרות שנים של דחיקת דמותו ומשנתו אל שולי השיח הציבורי, מקבל ז'בוטינסקי את היחס הראוי לו וכתביו, השקפותיו ופועלו מחלחלים לתודעה הציבורית.
העולם היהודי והציוני עומד בפני תקופה משמעותית ביותר. בימים אלה מתרכזות הדעות וההשקפות האידאולוגיות מימין ומשמאל אל הליך בלתי נמנע של יישום והחלת הריבונות הישראלית על היישובים היהודיים בארץ ישראל. צעד משמעותי זה שמגיע בתמיכה ובהכרה של המעצמה הגדולה בעולם – ארצות הברית – מפיגה אחת ולתמיד את חוסר הוודאות בשאלת עתידם של יישובים יהודיים בשטחי מחלוקת ומייצבת את עיקרי הציונות בת זמננו.
עוד ב-1930 משתף ז'בוטינסקי את חלומו על הסכם ערבי-יהודי בעניין ארץ ישראל. גישתו המכבדת כלפי "הילידים" באה לידי ביטוי בדבריו:
"אבל אולי אין צורך במלחמה, אולי אתם, בני ישמעאל, בנו של אברהם אבינו, תתמכו בתביעתו של עם ישראל... שאומה חסרת-מולדת תהא רשאית לשוב ולהתיישב בממלכתה העתיקה”. ביודעו את עוצם עקשנותם של הערבים ומתוך רצון אמיתי להגשים את שאיפותיו של העם היהודי להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל הוא פותח צוהר לגישה ליברלית של "פיצוי" תוך מתן "מידה ידועה של עצמאות”.
השנה היא 2020 ואין ספור הצעות לגישור הפערים בין הערבים לבינינו הונחו, הונחתו בכוח, נוסו, ונידונו. ניסיונות להשכנת שלום תוך הצעות ופתרונות יצירתיים בין הצדדים החלו עוד בתחילת המאה הקודמת. הצהרת בלפור מ-1917 נתקלה בסירוב מוחלט של העולם הערבי, תוך שימוש באלימות קשה ובפרעות כנגד יהודים בשנים שלאחר ההצהרה. גם את תכנית החלוקה של האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947 דחו הערבים לחלוטין ולמחרת ההצבעה פתחו בפעולות איבה כנגד קהילות יהודיות במדינות ערב וכנגד היישובים היהודיים בארץ ישראל.
בין השנים שלאחר מלחמת ששת הימים ועד לימינו הונחו והוצגו כאמור אין ספור תכניות ויוזמות אשר תכליתן הוא להגיע להסדר יספק את שני הצדדים. תחת שמות, כותרות והדגשים תוכננו ונוסו בין היתר: ועידת מדריד, הסכמי אוסלו, הסכם חברון והסכם וואי, הסכם שארם ו-וועידת קמפ דיויד, ועידת טאבה ויוזמת השלום הערבית, מפת הדרכים, יוזמת השלום הצרפתית ויוזמת קרי. בין לבין נוסו אף תכניות של התנתקות או "התכנסות" ולצערנו התכניות והמיזמים פשוט לא עבדו. הם הביאו לויכוחים, לשסעים בעם, לטרור ולמבצעים צבאיים.
הדור שלנו זכה להיוולד למדינה עצמאית, עם שפה, תרבות, צבא חזק, מוסדות לימוד ומיוחדות ועוצמה טכנולוגית. הוא לא חווה את שחוו הורינו וסבינו, את החיים בגלות ואת המאבק לשימור הגחלת היהודית והשאיפה לשוב לביתנו – ארץ ישראל.
תכנית המאה של ארה"ב נתונה לשיקולים ולביקורת לכאן ולכאן. אך 80 שנה לאחר פטירתו של ז'בוטינסקי הגיע הזמן להפסיק ולשבת בחיבוק ידיים. עקרונותיה של התנועה הציונית כוללות את אחדותו של העם היהודי וזיקתו למולדתו ההיסטורית – ארץ ישראל, תוך מרכזיותה של המדינה וירושלים בירתה בחיי העם. היא קוראת לעלייה ארצה ולביצורה של ישראל כמדינה יהודית-ציונית ודמוקרטית תוך יישובה של הארץ כביטוי להגשמה ציונית הלכה למעשה.
תכנית המאה, אחת מאין ספור התכניות בניסיונות לקיים כאן חיים של שלום, מהווה חלון הזדמנויות קריטי ואפשרות נדירה לאחד את השורות בקרבנו, לשרטט לראשונה מאז תקומתנו את גבולותיה של ישראל ולמרכז את ירושלים כבירתנו הנצחית וההיסטורית. לרגע נדמה שז'בוטינסקי מעורב ולו במעט בהליכים איתם אנו מתמודדים בשנים אלו.
"אם נשב בחיבוק ידיים..." כתב ז'בוטינסקי, "ונסתכל איך אחרים חומסים, ואנו לא נתערב..., בין הממלכות לא נתחשב, שכנינו ירימו ראש עלינו, וכל נתח טוב שיש ושעתיד להיות בעולמנו ייפול בחלקם של אחרים, ורק אנו נעמוד בפחי נפש;"
ואנחנו? תפקידנו היום, 80 שנה לפטירתו, לפעול למען הגשמת הערכים הציוניים, הלכה למעשה, להתיישב, להפריח ולבנות, לחנך ולקיים כאן את חברת המופת עליה חלמו אבות האומה וחלוצי הציונות.
הכותב הוא סגן ומ"מ יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית ויו"ר הליכוד העולמי