זה יותר משבועיים מערכת הרווחה נמצאת בהדממה, וכמעט מדהים לראות באיזה שקט ושוויון נפש הדבר מתקבל. מה זה אומר עלינו, על סדר היום הציבורי ועל המדינה שאנחנו הופכים להיות? מול מצוקה אמיתית ובועטת של כאב, עוני, קורבנות, דיכאון, רעב, הזנחה, סיכון, עצב, חולי, בדידות והדרה - ניצבים כיום עובדות ועובדים ללא מרחב תמרון, ללא אוויר, וללא תקציב. מה שנותר להם הוא הזהות המקצועית והמחויבות למקצוע שאין חשוב ממנו. זה גם מה שהוציא אותם לכיכרות לזעוק את קולם של האנשים השקופים, חסרי הקול, שעייפים מכדי לצעוק את זעקתם.

המדינה מנציחה בהתנהלותה פער בלתי נסבל: מצד אחד נשות מקצוע מנוסות, מוכשרות ובעלות מחויבות אדירה לאוכלוסייה בישראל, המאיישות את קשת התפקידים במשרד הרווחה ופועלות ליצירת שירותים חברתיים חדשניים, עדכניים ומובילים, ומצד שני, קופה ריקה; קופה שאין בה מספיק כדי להעניק שכר הולם, כדי לתקצב תוכניות ייחודיות, כדי להבחין בין רשויות חזקות וחלשות, ושאין בה מספיק לכיסוי סביר של הצרכים כמעט בשום תחום.  

שביתת העובדים הסוציאליים היא לא רק שביתה של מגזר על שכרו, אלא היא ניסיון נואש להתריע על כך שמצב השירותים החברתיים בישראל רע מאוד. מקום המדינה ועד היום, מעולם לא היה מצב שבו המחלקות לשירותים חברתיים לא מצליחות לאייש משרות בהיקף מדאיג של אלף משרות מיותמות.

כל עובדת סוציאלית מגיעה למקצוע מתוך תחושת מחויבות עמוקה ליצירת שינוי חברתי, לעיצוב חברה צודקת יותר ולצמצום פערים חברתיים, אבל זו אינה משימה לאף אחת מהן לבדה או לכולן יחד - זו חייבת להיות משימה לאומית. המדינה חייבת לקחת אחריות, לתקצב בחוכמה ובתשומת לב, לתקן את השכר הבלתי אפשרי ולסייע לרשויות המקומיות להצליח במשימה המורכבת הזו, אחרת דווקא בתקופה כל כך קשה יישארו רבים מאיתנו ללא רשת ביטחון סוציאלי וללא תקווה.

אנו מחזקות את ידי חברותינו במאבק על עתיד השירותים החברתיים בישראל וקוראות לממשלת ישראל להתבונן מחדש על סדרי העדיפויות בעת הזו, שבה מספר הנזקקים לשירותים חברתיים רק ילך ויגדל. לאחר יותר מ־70 שנות קיום שבהן ישראל הפכה למעצמה בתחומים כה רבים, לא יעלה על הדעת שהתחום האנושי והרווחתי, הבסיסי ביותר, נשרך הרחק מאחור. 

אבני היא סמנכ"לית תוכניות בקרן רש"י; רוסמן היא מנהלת מיזם “מפגש" לטיפול בילדים ונוער בהזנחה של קרן רש"י, משרד הרווחה והשירותים החברתיים והביטוח הלאומי