״הבנתי שהדרך היחידה לשרוד היא בעזרת אנשים טובים״
ניר גבעון, הבעלים של "קפה יפו" בשוק הפשפשים.

אני בן 65, יליד קיבוץ נירים. 40 שנים באר־שבעי, וב־20 שנים האחרונות אני מתגורר עם זוגתי אורנה וחלק מילדיי ונכדיי ביפו הקסומה. שירתי בצנחנים כלוחם ומפקד. ב־13 השנים האחרונות אני הבעלים של מסעדת 'קפה יפו' בשוק הפשפשים. היינו בית להמון אמנים, קבוצות מדריכים ומטיילים מהארץ ומהעולם. אירחנו המוני לקוחות, ראינו ברכה בעמלנו ושמחנו בחלקנו, למרות העבודה הקשה.

כשנה לפני הקורונה כבר החלה האטה בענף, וחווינו ירידה במחזורים וברווחיות. מיד כשהבנו שהקורונה כאן כדי להישאר, עשינו שינוי של התפריט למשלוחים, וכשאישרו לפתוח, פתחנו והסתערתי כהרגלי בקודש. רוב העובדים כרגע הם משפחה (ילדים, חתנים, אשתי ואנוכי), וזאת מתוך מטרה להוריד ולצמצם את ההוצאות למינימום האפשרי.

אני עובד 14־12 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע, משווק וחושף את 'קפה יפו' שלי בכל דרך אפשרית. הצלחתי להופיע בערוץ 12 בטלוויזיה, אני מארח עיתונאים ובלוגריות כדי לקבל חשיפה באתרי האינטרנט השונים, מחלק פליירים. אינני נח לרגע ואינני מרפה מלחיצה על דוושת הגז.

לאחר לילות רבים ללא שינה נזכרתי בכמה אנשים טובים שבתחילת הקורונה הציעו לשלם 1,000 שקל, ובתמורה הם יגיעו מתישהו בעתיד לאכול. בזמנו עדיין חשבתי לתומי שהאירוע אוטוטו יעבור. 

לנוכח כל מה שקורה כרגע במדינתנו, אני מבין שהדרך היחידה שלי לשרוד את התקופה הזאת היא בעזרת אנשים טובים שרוצים לעזור לי. לאחר לבטים לא קלים החלטתי לבקש את עזרת הציבור הרחב. 

במקום לבקש עוד הלוואות שיקברו אותנו חזק, אני מוכר ארוחות זוגיות מפנקות ב־500 שקלים, שאותן ניתן לממש בחודשיים הקרובים. ככה זה משאיר אותי עם עסקת חליפין הוגנת כלפי מי שמוכן לעזור בעת הלא פשוטה הזאת. היום, יותר מאי פעם, אני מבין את המושג 'ערבות הדדית'". 

"קפה יפו", עולי ציון 11, שוק הפשפשים, יפו.  ניתן לעשות העברה בביט לניר גבעון, 054-3103388

ניר גבעון על רקע מסעדתו ביפו (צילום: פרטי)
ניר גבעון על רקע מסעדתו ביפו (צילום: פרטי)

״אל תיקחו ממני את הזכות לארח ולשמח אנשים״
מיקי מיראל, הבעלים של מסעדת "טש וטשה" בתל אביב

במוצאי השבת האחרונה הסתובבתי בהפגנה בין אלפי עצמאים, שחלקם מסעדנים ובעלי ברים שנפגעו קשות בתקופת הקורונה. למרות ההבטחות ומסיבות העיתונאים המרשימות, אנחנו לא רואים את האור בקצה. אי אפשר היה לפספס את הפחד, הייאוש והתסכול בעיניים של כולם, ונראה כי איבדנו תקווה ואמון בשלטון המדושן, המנותק מעמו.

כבעל בר־מסעדה, אני מעסיק עשרות עובדים. נכון לכרגע, אנחנו גוססים. עד שהגיעה הקורונה פרנסתי עובדים רבים ואת ילדיי בכבוד. לפני כמה שנים החלטתי שאני מגשים חלום ופותח מקום שהוא חממה לאוהבי אוכל גיאורגי, וכמובן למוזיקה שעושה נעים בלב. אני, שגדלתי על האוכל של סבתא, חשבתי איך אני מעביר את התחושה החמה והנעימה הזו גם לאחרים, וכך נולדה מסעדת 'טש וטשה'. בכל בוקר קמתי בתחושת שליחות, ואז הגיע הנגיף ואיתו ההתמודדות עם קשיי פרנסה לא פשוטים, ובלי שום עזרה מהמדינה שאמורה לשמור עלינו. 

בימים טרופים אלה אני והצוות שלי מנסים לעשות הכל כדי לשמור על שגרה במציאות החדשה שנכפתה עלינו. לנוכח המצב נאלצתי לצמצם את מספר העובדים במסעדה: אם בימים רגילים העסקתי כ־20 עובדים בערב, הגעתי למצב שבו אני מעסיק חמישה עובדים, ואת שאר התפקידים החסרים ממלא בעצמי. כך תוכלו למצוא אותי מארח, אחמ"ש, שוטף כלים, מתקלט וכמובן שר ועושה שמח לכל מי שרק רוצה לשמוע. אני לא מתבייש. אעשה כל מה שיידרש כדי לשמור על הבית שלי וכדי שאוכל להסתכל לילדים שלי שוב בעיניים ולהגיד להם: 'אבא ידאג לכם תמיד'. 

אני אדם שומר חוק, עצמאי מעל ארבע שנים, ובכל השנים האלה מדינת ישראל ראתה מהעסק שלי מעל מיליון וחצי שקלים בתשלומי מסים. אם אני סוגר עכשיו את העסק, אני נשאר עם חובות עצומים שלא אוכל להתמודד איתם. מדינת ישראל היא השותפה שלי בעסק, ומחובתה להציל אותי ואת חבריי העצמאים. 

ממשלת ישראל, אנחנו נוהגים על פי ההנחיות, שומרים על בריאות הלקוחות ועושים כל מה שביכולתנו כדי להמשיך בחיינו. תנו לנו לעבוד. תפסיקו להפחיד. אל תיקחו ממני את הזכות הבסיסית לארח ולשמח אנשים, אל תשללו ממני את חיי. מה נשאר לי מלבד הזכות הבסיסית להתפרנס ולשמח אנשים? מה שווה לי לחיות בעולם בריא מקורונה, אבל מלא בדיכאון, רעב ועוני?" 

מסעדת "טש וטשה", מתחם התחנה, תל אביב־יפו.

מיקי מיראלטש - מסעדת טש וטשה (צילום: יניב פסקל)
מיקי מיראלטש - מסעדת טש וטשה (צילום: יניב פסקל)

"מרוב אושר על כך שאני יכול לפתוח שוב - התחלתי לבכות"

שבוע אחרי הסגר הראשון זרקתי תכולה של חמישה מקררים. באותו היום הגעתיהביתה עם דמעות וחרדה. כל מה שבניתי עומד לקרוס. נמאס לי מהזיגזג של הממשלה. ביום חמישי שעבר הכנתי משמרת למוצאי שבת, אחרי שעה אמרו שיהיה סגר, ביטלתי את הסחורה וביטלתי את העובדים. בשישי, רגע לפני שאני נועל את המסעדה, שוב אמרו לי שאפשר לפתוח. אני מרגיש שההחלטות כאן מתקבלות על בסיס הטלת מטבע, הם משחקים בנו בעץ או פאלי. 

זה לא יכול להימשך כך. איבדתי את התקווה בכל המערכת הזו. הבשורה השבוע, שמסעדות יכולות שוב לפתוח, תפסה אותי תוך כדי שאני מרדים את בתי הקטנה. מרוב אושר התחלתי לבכות. אשתי נבהלה, שאלה: 'מה קרה, שרון, הכל בסדר?', ואני בגרון חנוק לחשתי לה: 'עכשיו הכל בסדר'. היא לא הבינה מה קרה. 

אז פתחנו. התחלנו לעבוד לאט־לאט. כמובן, הקניון בא לקראתנו גם מבחינת שכירויות וגם מבחינת מבצעים שהוא מקדם לטובת המסעדות. באותו הבוקר פתחתי לבדי את המסעדה. התקשרתי לכל העובדים, הכנתי משמרות, קפסולה, לפי מה שביקשו בתו הסגול, תוך חיטוי המקום, שמירה על מרחק. 

הלקוחה הראשונה באותו היום הייתה פניה, דיירת מהדיור המוגן מעל לקניון. היא מגיעה בכל יום רביעי בדיוק בשעה 9:31, הפעם הגיעה בדיוק בפתיחה. כל כך התרגשתי. זה הזכיר לי את היום הראשון שנכנסתי לעולם המסעדנות לפני כמעט 20 שנה. 

לא אכנס לפוליטיקה, אומר רק דבר אחד: יהיו כאן יותר קורבנות מהמצב הכלכלי מאשר מהקורונה, וחלילה איני מזלזל במגיפה האיומה הזו". 

"בליקר בייקרי", קניון סימול באשדוד.

שרון ביטון (צילום: פרטי)
שרון ביטון (צילום: פרטי)